אש בארזים בתמונע

אין חדש תחת השמש, אמר קהלת, החכם מכל אדם, הוא שלמה המלך. בהצגה 'אש בארזים', שמתייחסת למקרה ספציפי אחד בהיסטוריה היהודית, יש חוטים מקשרים למצבנו כיום. ובעצם, חוטים מקשרים לכל משטר דיקטטורי מתהווה ולכל מצב של רוע אנושי.

הרוע בדרך כלל לא מתחיל מרשע. הוא מתחיל ממקום של חוסר, בלבול, אי קבלה. כך גם במקרה שלפנינו. הגיבור של 'אש בארזים' הוא אבימלך, בנו הלא חוקי של השופט גדעון. בתקופת השופטים כפי שאנו מכירים מהתנ"ך, מעמד שופט היה כזה של מלך. בהצגה, שמפרטת את הסיפור המקראי שהוא קצרצר, אבימלך ואמו היו מוקצים. הם ישבו בשכם וחיו על רצונם הטוב של השלטון המקומי, וקיבלו יחס לא אוהד בשל היותה של אמו של אבימלך פילגש, אישה לא חוקית, שלא ברור אם היא יהודיה או כנענית.

אייל שכטר ושירה פרבר

אמו של אבימלך דחפה אותו לרשת את גדעון, אביו השופט, כאשר הוא מת. לצד שבעים אחים, שהיו אמורים לרשת אותו, בא האחד הלא חוקי, וכדי לבסס את שלטונו נעזר בראשי שכם, שראו כיצד הם יכולים להרוויח מהמעמד החדש שיינתן להם. הם מימנו את צבאות ההרג שאבימלך שכר כדי לרצוח את אחיו. זאת הייתה דרכו להגיע לשלטון. יותם, אחד הבנים החוקיים, שרד את הטבח הנוראי הזה, והוא נשא את משל יותם הידוע, שמתאים כמעט לכל תקופה בהיסטוריה.

משל יותם, הוא משל האטד, מופיע בשופטים פרק ט'. הוא עמד על ראש הר גריזים וכיוון את דבריו לאנשי שכם. הוא מספר על עצים שפונים לעצי פרי שונים למלוך עליהם. התאנה, הגפן, ועצים אחרים שמביאים פירות טובים מסרבים. הם עסוקים בפעילותם הטובה ואינם מעוניינים למלוך. לבסוף פונים העצים אל האטד הקוצני, שמסכים למלוך תמורת צייתנות מלאה. אם לא, הוא מאיים, הוא ישרוף את ארזי הלבנון.

איסק צ'וקרון ואייל שכטר

בהצגה שכתבה וביימה אלמה וייך, בהשתתפותם של שירה פרבר (אמו של אבימלך), אייל שכטר (שר העיר שכם), איסק צ'וקרון בתפקיד אבימלך, מיכל טופורק במספר תפקידים, כולל תפקיד יותם, מקבל משל יותם הדהוד פוליטי מפחיד כמעט. אלה לא רק האירועים נוטפי הדם. אלה הנטיות האנושיות, ההתדרדרות המהירה, ההצדקה של רצח, ההפרדה בין 'אנחנו' ו'הם', שמאפשרת התייחסות מנוכרת לאחר שהוא לא בקבוצה שלי. כל מה שאיפשר, בין השאר, את השואה ואת השבעה באוקטובר, כל מה שמאפשר לנו כיום להסתכל על הרג יומיומי של נשים, ילדים וקשישים שמחכים לאוכל בעזה באדישות. כי אלה 'הם', ואין ביניהם 'לא מעורבים', כולם בני מוות.

אייל שכטר וגיא רון

קהות החושים הזאת, היא בעיני הנושא האמיתי של ההצגה. מעבר לרצח הפוליטי הנורא, שקורה כל הזמן בכל העולם, בין אם זה רצח פיזי כמקובל במשטרים אפלים, או רצח אישיות שקורה היום בקלות מרובה בארצנו, לכל אדם שדעתו אחרת משלך, או למי שמאיים על השלטון ומותר להדביק לו כל מאפיין שקרי, ובלבד להפטר ממנו כיריב.

'אש בארזים' היא הצגה קשה. היא מעמידה בפנינו מראה לא מחמיאה. את הקשר בין העבר להווה מחזקת הבמאית (שהיא גם המחזאית, כאמור) על ידי קטעים סיפוריים קצרים, בהם יוצאים השחקנים מדמותם המקראית ולובשים את עצמם. שירה, אייל, איסק והאחרים מספרים את סיפורם האמיתי. מצמרר לשמוע, שוב ושוב, על סיפורי חיים שכל כך הרבה מלחמות שזורות בהם. זה ממחיש יותר מכל כי לנצח נאכל חרב. היום אפילו התקווה לשינוי נטשה אותנו.

זוהי הצגה קשה, אבל היא בנוייה נכון, הן מבחינת הצגת הדברים והן מבחינת בנייתם הריגשית. בתחילה אנחנו חוזים באם ובנה, מנודים, עוברים התעללויות. האם עוברת הטרדה מינית כי ערכה פחות משל חפץ. אנחנו מרחמים ומזדהים עם האנשים שמעמדם החברתי גוזר עליהם עוני ופחד.  מנגד, לאם הזאת יש שאיפות. במקרה, שאיפותיה, להמליך את בנה, עולות בקנה אחד עם שאיפותיהם של ראשי העיר שכם, ליהנות משררה. כך הופך הנער המבוזה, הממזר, לשופט. אמו הופכת למעין מלכה. יש לה ארמון. אנחנו רואים את השינוי האישיותי שלהם, ובמיוחד שלה, מאישה שיש בה אכפתיות ורחמים, לאישה שחושיה קהו. בתחילה היא מצרה על רצח האחים. אחר כך היא מצדיקה אותו. זהו תהליך. תהליך שאנחנו יכולים לראות בכל העולם, וגם אצלנו. והוא הנורא מכל.

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

אנחנו רואים את אבימלך השליט. הוא מגיע לנקודה בה הוא עושה הכל, כולל הכל, כדי לשמור על שלטונו. גם פה יש אנלוגיה ברורה. היא לא צריכה להאמר, או אפילו להרמז. אנחנו מבינים. כיום לא צריך לרצוח. אפשר, באמצעים פסאודו-דמוקרטיים, להרוס כל חלקה טובה, להקריב אינטרסים ואפילו חיים של אנשים בשדה הקרב, הכל, כדי לשמור על השלטון. משל יותם שהיה נכון לפני למעלה מאלפיים שנה, נכון גם היום. שורפים הכל, ובלבד לשמור על השלטון. ומשם נובעת השחיתות. כל אחד שהוא תאב כוח, או תאב בצע, ייגש ויתכבד, תמורות אתנן למולך, כמובן. אתנן בצורת נאמנות אינסופית או טובות הנאה כאלה ואחרות.

מעבר לכתיבה המהודקת, המבנה של ההצגה והבימוי היצירתי מעשי ידיה של אלמה וייך, יש לציין משחק מופתי ומרשים של המשתתפים. שירה פרבר המרשימה משחקת לא רק עם טקסט ותנועות גוף. פניה מדברות ללא הפסקה. בכל רגע מתחלפים הניואנסים ואנחנו יכולים להבין, גם בלי מילים, את המתרחש אצל הדמות. כשאמו של אבימלך מתקשה בליבה, פרבר נראית אחרת לגמרי. היא הופכת משפחה לעריצה. אייל שכטר מגיש את תפקידו, כשר העיר שהוא זיקית אנושית, הופך מקשוח לגמיש מאוד כאשר הנסיבות משתנות, אבל תמיד דואג רק לאינטרסים שלו, במיומנות יוצאת הדופן שלו.

איסק צ'וקרון, שעלה לבדו מספרד בגיל צעיר, הוא כוכב אמיתי. איסק, תחילת שנות העשרים, הוא עושה כבר הרבה יותר ממשחק. פה הוא מפליא גם בריקוד ובאקרובטיקה ממש. הוא מכניס, לפרקים, נופך קליל יותר בהצגה עם הנושאים הכאובים והכבדים. התנועתיות שלה הופכת הכל לזורם ואנרגטי יותר.

גם מיכל טופורק עושה תפקיד מדויק בדמותו של יותם, האיש והמשל. היא גם מפליאה בשירה. ההצגה, שמשלבת אמנויות שונות, כאמור, לצד המשחק, מחול, שירה, קטעי פרפורמנס ווידיאו. קטעי הווידיאו, שחלקם מביאים לנו תוכניות אוכל אוריינטליות, יוצרות איזו שהיא ניגודיות עם המתרחש על הבמה, ומצד שני, מחזקות את ההתייחסות ליצרים האנושיים, והצורך לטרוף. לטרוף שלטון, לטרוף אוכל, מנעמי החושים שמביאים בסופו של דבר לאותה קהות חושים נוראה.

אכזר מכל אבימלך, כמו שליטים רבים שחושיהם קהו וכל מה שחשוב להם באמת זה רק לשמור על שלטונם, בכל מחיר. אבל בסופו של דבר, אבימלך מסולק בצורה חסרת כבוד. הוא מוכה למוות על ידי אישה. בסוף ההצגה, השחקנים מטאטאים את הבמה מן המלח ששפך עליה אבימלך, כדי לחרוך את הארץ ולשרוף אותה, ובלבד שישלוט. הניקיון הזה הוא התקווה. העתיד יכול להיות טוב יותר, גם אחרי מעשי הזוועות של רצח אחיו של אבימלך. או אם תרצו, אחרי זוועות השבעה באוקטובר וכל מה שבא אחריהן. העתיד יכול להיות טוב יותר, לאחר שננקה את במת ההיסטוריה ונעשה ריסטרט.

בשורה התחתונה: למרות, ואולי דווקא בגלל המראה שמשקפת לנו את המציאות של ימינו במשל יותם, וממחישה לנו את האופי האנושי מצידיו הלא מחמיאים, זוהי הצגת חובה.

מאת ובבימוי: אלמה וייך // ליווי אמנותי: נאוה צוקרמן // דרמטורגיה: בהט קלצ'י // וידיאו ארט: ארז מילר // עיצוב חלל ותלבושות: דניאלה מור // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // מוסיקה: טל יניב //ייעוץ קונספט: נגה אפרת// ייעוץ סאונד: אורי אפרת// ייעוץ תאורה: אורי מורג// ע. בימאית: גאיה חושן ומאיה וולפרט // שחקנים: איסק צ'וקרון, שירה פרבר, אייל שכטר, גיא רון, מיכל טופורק

צילום סטילס: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

אש בארזים