נובמבר 30, 2025
⭐⭐⭐✨ "אהבה" ("Kjærlighet"):
'אהבה' הוא סרט דרמה נורווגי שקט, רגיש ומחושב. הוא אינו מביא רומנטיקה נוצצת או פיצוץ רגשי סוחף, אלא מתפקד כתחקיר קולנועי עדין ומתוחכם של מערכות יחסים, מיניות וחיפוש אחר קרבה.
הסרט מציב שאלות נוקבות על מהות האהבה בעידן שבו נורמות ואמונות שגורות מוזמנות להתערער ולהיבחן מחדש. מין פוסט-פוסט מודרניזם.
הסרט נכתב ובוים על ידי דאג יוהאן האוגרוד, והוא הפרק השלישי והחותם בטרילוגיה הקולנועית שלו, אשר מתמקדת במכלול הנושאים של מין, חלומות ואהבה. הבחירה בשם 'אהבה' נועדה לסמן את הסרט כהתבוננות הבוגרת והמסכמת: האהבה מתקיימת אחרי, לפני וגם ללא מיניות סוערת ואחרי החלומות הפרועים. זוהי האהבה שחיה בשקט, בספק ובכנות של היומיום. לא כולם יקראו לזה אהבה, וגם זה חלק ממחשבות קטנות על הסוגיות הגדולות של החיים. זהו גם מאפיין חדש של קולנוע, שמציע זוית הסתכלות שונה לחלוטין. אהבה? לא מה שמראים לנו בקולנוע האמריקאי. תחשבו שוב.
כדי להבין את עוצמתו של הסרט, יש לבחון את ההקשר הטרילוגי ממנו הוא צומח. שני הסרטים הקודמים שימשו הכנה אידיאולוגית ואסתטית לבחינת האהבה המפוכחת. הפרק הראשון, 'מין', עסק בזהות גברית ובשחרור מיני. הפרק השני, 'חלומות', התמקד בהתעוררות מינית של נערה בין ובתוך שלושה דורות של נשים.
'אהבה' מביא את הדיון לשלב הבא: זהו סרט איטי, כמעט פילוסופי, המדבר קודם כל אל השכל, ורק לאחר מכן לרגש. בניגוד לסרטים הקודמים בטרילוגיה, הוא מתייחס לרגעים שגרתיים בחיים, בדרך כלל, ופחות לשיאים דרמטיים. הדמויות אינן נסחפות אחרי יצר או פנטזיה, אלא נדרשות לבחור באופן מודע ובאחריות איך לבנות קשר. האהבה אצל האוגרוד היא פרויקט מתמשך, הדורש משא ומתן בין שמירה על האני לבין הכנסת אדם אחר לחייך. ולא כל אחד מסוגל, או אפילו רוצה.
זהו סרט שמתרחק מטוויסטים דרמטיים גדולים מהחיים ומציב את הבמה דווקא ליומיום: דירות שקטות, בתי חולים, ושיחות שנפתחות בשתיקות ארוכות. הגיבורים הם אנשים רגילים, עם פצעים, עם ספקות, עם ניסיון, שמנסים להבין מה הם רוצים מקשר.
הגיבורה המרכזית, מריאן, היא רופאה מחויבת, אישה עצמאית. היא פוגשת בגבר גרוש המביע רצון במערכת יחסים מלאה ומחייבת, והיא נכנסת לקשר זה בזהירות, אך כל הזמן מחפשת סיבות לצאת. המניעים שלה אינם חיצוניים, אלא נובעים מתוך דפוס הגנתי עמוק. עד כדי כך, שהיא פוגשת בגבר בטינדר על המעבורת ומקיימת עמו יחסי מין, לפני שהיא מגלה שהוא נשוי ואוהב את אשתו. הוא, מצידו, שוטח בפניה פילוסופיה, שבגלל שהוא מעיירה קטנה, היו לו חלומות שלא הצליח לממש, והוא ממלא את חייו בזיונים כאלה בגלל אותם חלומות לא ממומשים. יש פרדוקס מסויים במה שקורה בסצינה הזאת. הוא בא אליה בטענות כיוון שהיא לא נשואה. היא מוצאת את עצמה מצטדקת. הוא מאוכזב ממנה, הוא הולך, והיא? מצטערת על לכתו. מין הפוך על הפוך שכזה שמבהיר לנו את העולם אליו האוגרוד מכניס אותנו.
מנגד, תור, האח בבית החולים, ידיד קרוב של מריאן והאיש הכי טוב ונעים הליכות שיש, הוא גיי, והוא פוגש בביורן שגם הוא גיי. ביורן נמנע כל חייו מסקס, ספק בגלל פחד מאיידס שנותר מתקופות מוקדמות יותר, ספק בגלל פחד ממערכות יחסים עמוקות ומחייבות.
שני הסיפורים, זה של מריאן וזה של תור וביורן, משקפים את אותו הקונפליקט: הפחד מפני הפגיעות והכאב שאהבה עלולה להביא עמה.
נושא הסרט, אהבה, אינו נוכח במובן הקלאסי שלה. אל לצופה לצפות לסיפור אהבה גדול מהחיים, או אפילו קטן. ההפך הוא הנכון: אם מחפשים בסרט אהבה, היא מציצה מבעד לחרכים קטנים של אכפתיות ומסירות. יש אנשים שמגלים אותה בדרך זו, כמו תור, שמצליח לזהות את הקרבה בפרטים השגרתיים, ומשקף את האפשרות לבניית קשר על בסיס פתוח וכנה.
הצופה מבין עד כמה אנשים מנסים להמנע מאהבה, כדי להמנע מכל מיני סוגים של כאב שהיא יכולה להביא איתה. ואולי זה, מאחורי מעטה כל השיחות האינטלקטואליות והפסיאודו פילוסופיות שבסרט, הוא הנושא האמיתי שלו: הפחד מפגיעות והמחיר שאנשים מוכנים לשלם כדי להגן על עצמם. פילוסופיות כאלה, ואחרות, הדמויות בסרט כמו אנשים בחיים הממשיים ממציאים כדי להגן על עצמם ולחבל במערכות יחסים פוטנציאליות.
האוגרוד בונה את הקרבה לא בעזרת קיטש, אלא באמצעות שיחות כנות, דילמות אמיתיות ורגעים של נונשלנטיות שמרגישים אמינים לחלוטין, מתלבטים, מלאי ספקות וחוסר ודאות.
האסתטיקה של הסרט תומכת בנרטיב המאופק. הצילום לוכד את הרחובות הלבנים והשקטים ואת האנונימיות של היום יום הנורווגי, שמאפשרים לעולמות פנימיים סוערים לצוף. הבמאי משתמש בשקט ככלי מרכזי כדי לתת מקום לפוליטיקה של רגשות ולבחירה אישית.
המצלמה מתמקדת בפנים מהורהרים ובהבעות שמספרות סיפור עמוק יותר מכל אירוע דרמטי. הסרט הוא אפל בצבעיו על פי רוב, משרה סוג של אווירה מלנכולית לעיתים, או אווירה של יומיומיות ואפילו סתמיות.
יש בראייה של האוגרוד על החיים זוית מעניינת, ייחודית ומעירה למחשבה. אגב, כפי שכבר הבנתם מן הסתם, המחשבה לא תמיד נעימה.
גם הסיום של הסרט נבחר להיות פתוח במכוון. הסרט אינו מספק פתרון קל או מבטיח תחושת אושר הוליוודית, מה שאולי יותיר חלק מהצופים בתחושת אי נוחות. אבל דווקא חוסר הנחת הזה הוא המימוש של חופש אמיתי. האהבה המבוססת על חופש היא לעולם תהליך לא סגור, היא דורשת בחירה מחודשת וקבלה של אי ודאות מתמדת.
הסרט 'אהבה' אינו בא לשנות את עולם הרומנטיקה אבל רוצה לעשות משהו בקשר לאמונות השגורות בקשר אליה. הוא מציע תסריט אחר, לא של תשוקה עזה, אלא של מציאות רגשית, של בחירה ושל הכרה בפגיעות. בימים של קיטש תקשורתי ואידיאליזציה של זוגיות, 'אהבה' מרגיש כמו נשימה עמוקה של אפשרויות אחרות, מבט אחר. זהו סרט המדבר לנשמה שלא מפחדת לחיות, לטעות, לחפש, ובסופו של דבר לאהוב, גם כשהאהבה אינה מושלמת.
צוות שחקנים ראשי:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©