ינואר 24, 2026
תיאטרון פרינג' במיטבו הוא מראה המוצבת מול פניה של חברה, גם ברגעי משבר.
ההצגה "ארץ יחפה", בעיבודה ובבימויה של דורית ניתאי נאמן למחזה של פנינה גריי, אשת תיאטרון שהטביעה כאן חותם ענק משלה, היא הרבה מעבר לדרמה משפחתית בקיבוץ. זהו מסע ארכיאולוגי אל תוך הנפש הישראלית, מסע שמתחיל בשורשים האידיאולוגיים של הקיבוצים ומגיע עד לטראומה המדממת של ההווה, התקופה שלאחר ה 7.10. בהשראת המחזה המקורי של פנינה גריי, ההפקה הזו מצליחה לגעת בנקודות הכואבות ביותר של היחד הישראלי, תוך שהיא שואלת: מה נשאר מהקולקטיב כשהיחיד מתפרק מבפנים?
מאז ימי ייסודם של הקיבוצים בארץ ישראל, נבחנה שוב ושוב יכולתם של בני אדם לפעול כיחידה אחת. הקיבוץ לא היה רק פתרון כלכלי או חקלאי; הוא היה ניסוי אוטופי שביקש להנדס מחדש את הטבע האנושי ולהכפיף את ה"אני" לטובת ה"אנחנו".
"ארץ יחפה" אינה מציעה מבט נוסטלגי ומייפה, אך גם אינה מבקשת לשפוט או להרוס את המיתוס. במקום זאת, היא מתבוננת בחומר האנושי הגולמי. על הבמה, האידיאלים הגדולים אינם מופיעים כסיסמאות, אלא כעייפות מצטברת, כקנאה שקטה וכפחד מנידוי. הדינמיקה בין חברי הקיבוץ בהצגה חושפת כי הקולקטיב הוא מרקם עדין ושברירי. כשהחברה דורשת מהפרט להקריב את כאבו האישי למען הכלל, נוצר מתח תת-קרקעי שמאיים להתפרץ בכל רגע.
במרכז העלילה ניצבת משפחת ליפשיץ, המשמשת כמטפורה רבת עוצמה למדינת ישראל כולה. חיים ליפשיץ, אבי המשפחה ומזכיר המשק, הוא דור המייסדים בהתגלמותו. הוא אדם של מבנה, של סדר יום, של "ניהול אירועים". שר לשעבר שעדיין חולם לחזור לתפקיד משמעותי שיוכל להביא בו את השלום. בינתיים הוא נאלץ להתמודד עם משברים ותקלות באיוש תפקידים במשק.
מולו ניצב בנו יחידו, דמות השבויה בתוך פוסט-טראומה עמוקה. השבר ביניהם אינו רק פער דורות קלאסי; זהו הקרע שבין ישראל של ה"חזון והבנייה" לבין ישראל של ה"שכול והערעור". חיים מנסה לנהל את הכאב של בנו בכלים הישנים – משמעת, תפקוד והדחקה, אך הוא מגלה שהמציאות המודרנית, במיוחד לאחר אירועי השבעה באוקטובר, אינה ניתנת לריסון באמצעות תקנונים. המאבק בין האב לבן הוא המאבק של חברה שמנסה לשמור על חזות חזקה בזמן שקרביה רועדים.
החידוש המרתק בעיבוד של דורית ניתאי נאמן הוא האופן שבו הפוסט-טראומה עוברת "סוציאליזציה". היא כבר לא הבעיה של החייל הבודד שחזר מהקרב; היא האוויר שכולם נושמים. בקיבוץ הגנרי של "ארץ יחפה", הטראומה נוכחת כל הזמן והיא באה לידי ביטוי אצל כולם, במבטים החטופים ובתנועות הגוף המתוחות של האנסמבל אל מול הניסיון לרקוד יפה את שירי הקיבוץ והמולדת.
לאחר אוקטובר 2023, המושג "שגרה" בישראל הפך למושג נזיל. ההצגה מסרבת להציע קתרזיס מזויף או "סגירת מעגל". היא מציבה את הפוסט-טראומה כמרחב קיומי שבו כולנו פועלים. השאלה היא כבר לא "איך מחלימים", אלא "איך חיים לצד הפצע".
הבחירה האמנותית שלא להגדיר במדויק את הזמן והמקום הופכת את הקיבוץ על הבמה לכל בית בישראל, מקום שבו הרעש של המלחמה תמיד מהדהד ברקע, גם כשיש שקט בחוץ.
החג בקיבוץ, על שיריו, ריקודיו וטקסיו, הוא המנוע העלילתי של ההצגה. אך ב"ארץ יחפה", החג אינו חגיגה, אלא פעולה נואשת של הישרדות. הדמויות נאחזות בטקס כדי לא לשקוע בתהום. הניסיון "להמשיך כרגיל", להעמיד פנים שהשמחה שלמה, הוא אולי הרגע האנושי והנוגע ללב ביותר ביצירה.
המחול מביא פן נוסף: לעיתים הוא כיסוי ולעיתים הוא דווקא העמקה בדמויות, שמנסות להביא את עצמן לידי ביטוי במחול שמאפיין אותן.
יש במחול גם רפרור לנובה, עם מנה של מוזיקת טרנס, שאולי גם מאפיינת דור מסויים שיחסו לקיבוץ משתנה.
הכוריאוגרפיה של יהודה דרומי והמוזיקה של איציק ינקלביץ' יוצרות ניגוד מצמרר בין המעטה החגיגי החיצוני לבין הסערה הפנימית, הגבול בין במה למציאות מיטשטש. זהו הרגע שבו התיאטרון הופך לקהילה. אנחנו לא רק צופים בקיבוץ; אנחנו חלק מהקולקטיב הישראלי שמנסה לשיר מתוך הכאב.
אי אפשר לדבר על "ארץ יחפה" מבלי להזכיר את המורשת של תיאטרון ניקו ניתאי. דורית ניתאי נאמן, בתו של ניקו, אינה רק במאית אלא אוצרת של תרבות פרינג' חוקרת ואמיצה. בעיבוד למחזה של פנינה גריי, דורית יוצרת דיאלוג בין-דורי. היא לוקחת את הדיון הפילוסופי של גריי על זהות וקולקטיב ומזריקה לו דם חדש, עכשווי וחשוף.
הבימוי שלה מאופיין באינטימיות שאינה חוששת מאי-נוחות. היא דוחקת את השחקנים ואת הקהל לפינות חשוכות, אך עושה זאת בחמלה גדולה. הבחירה להעלות את ההצגה בתיאטרון פרינג' מדגישה את ההכרח התרבותי של יצירה עצמאית, כזו שאינה מחויבת לרייטינג או לנעימות, אלא רק לאמת האמנותית והחברתית.
אנסמבל השחקנים עושה עבודה מצויינת. ערן בוהם בתפקיד חיים, השר לשעבר והאב, מעביר היטב את התנועה בין תקווה לייאוש. תקווה לעתיד הקיבוץ והמדינה והייאוש לנוכח מה שעובר בנו יוני (ישראל מעוז), ההתמודדות עם הלם הקרב.
דליה ריבר בתפקיד לאה אשתו מתנדנדת על הציר של ייאוש לנסיונות לשלוט במצב ובדמויות סביבה, ותומר קפלן בתפקיד דניאל המתנדב שמגיע לפתע ומשתלב ואף משתלט על הסיטואציה מביא עמו רוח אחרת וחדשה לחיי הקיבוץ והזוג. נוי יתום מגישה היטב את אלונה, בת זוגו של יוני, שמתנדנדת בין יוני שסובל מהלם קרב ומכאיב גם לה, לבין דניאל שזה מקרוב בא, עם שמחת חיים והסתכלות שונה לחלוטין על החיים.
ההפרדה בין חיי היומיום וההתמודדויות עם העבר הקרוב והרחוק לבין חגיגות הקיבוץ עוברת דרך עשייתם של משה ונעמה (אופיר דואן ומורן רייכר). משה מנסה לשמר את מראית העין של החגיגה המוכרת, בעוד נעמה, שמופיעה בטקס, משמשת עין חיצונית שמובילה את ההסתכלות שלנו על הסתעפות העלילה והחיים בקיבוץ ובישראל.
בסופו של דבר, "ארץ יחפה" היא הצגה על המאמץ להמשיך לצעוד. השם עצמו מרמז על פגיעות. ללכת על האדמה הזו ללא הגנה, להרגיש כל אבן וכל קוץ. זוהי יצירה שמזכירה לנו שגם כשהקולקטיב נסדק, השברים הם אלו שמאפשרים לאור (או לכאב) לחדור פנימה ולחבר אותנו מחדש.
צילומי סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©