פברואר 10, 2026
המחזמר 'גבירתי הנאווה' (My Fair Lady), שנוצר בהשראת המחזה הקלאסי "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שואו, אינו רק יצירת שמככבת הרבה שנים על הבמות, אלא שהיא גם שיעור על מקומה של שפה, על הבדלים במעמדות חברתיים ובמורכבות של הקשרים האנושיים, וכמובן, אלה שבין גברים לנשים.
במהלך המאה האחרונה, הסיפור על אלייזה דוליטל, נערת פרחים מדלת העם האנגלי, שמקבלת 'חינוך מחודש' והופכת לגברת בחברה הגבוהה תחת שרביטו של פרופסור הנרי היגינס הציני, עבר עיבודים רבים לקולנוע ולבמה.
הגרסה העכשווית, המועלית בכיכובו ובבימויו של נתן דטנר, היא מושקעת מאוד, הן מוזיקלית, הן בימתית והן באיכות השחקנים – זמרים המופיעים בה. נתן דטנר כפרופסור היגינס, שכיכב בתפקיד זה בגרסה הקודמת והמוצלחת בתיאטרון הבימה, לצד שני כהן, אלון אופיר כפיקרינג, אלי גורנשטיין האדיר כאביה של אלייזה, אלפרד דוליטל, הם כוכבים גדולים שברגע שהם עולים על הבמה הם סוחפים את הקהל, ואם להוסיף לכל אלה את הדובדבן הצעיר שעל הקרם של העוגה, מיקה צור, יש כאן מפתח ללהיט.
להחיות את הקסם הבריטי הישן ולהפיח בו רוח חדשה, מפנקת ונוצצת, תוך שהיא מעלה שאלות רלוונטיות על מעמד, זהות ומגדר, זאת משימה לא פשוטה. באתי לראות האם המחזמר הנוצץ הזה עומד בה.
ניכר כי הפקה זו, בניצוחו הכפול של נתן דטנר (שמשמש גם כבמאי וגם כמגלם פרופסור היגינס), מכוונת להצלחה מסחרית ומשקיעה רבות בצדדים החזותיים. התוצאה היא מחזמר מהודר, מלוטש, ולפרקים אפילו עוצר נשימה. התפאורה מטיסה את הקהל היישר לרחובות קובנט גארדן הסוערים ולסלונים המהודרים של לונדון האריסטוקרטית של ראשית המאה ה-20.
התפאורה, למרות דמיונה לגרסאות קודמות (כגון זו שהועלתה בהבימה), מאפשרת סחף אל עולם הדרמטיות והניגודים החברתיים. במיוחד בולט העושר של התלבושות, כשהשיא הוא באותן שמלות מפוארות, כובעים מרהיבים ועיצובים מוקפדים המלווים את אלייזה במסעה אל האצולה, שמציגים את הפער בין העוני ברחוב לברק בארמונות ובקובנט גרדן. השילוב של תאורה דרמטית ותנועה מדויקת מוסיף עומק חזותי לכל סצנה, והופך את הצפייה לחוויה כוללת ומעשירה.
דטנר כבמאי מנהל את ההצגה ביד בוטחת, ומצליח ליצור קצב דינמי ושובה לב, הממזג את הקטעים המוזיקליים הנודעים עם הדיאלוגים השנונים של שואו ולרנר. יחד עם זאת, ניכר כי הנטייה לפאר ולעומק מעיבה לעיתים על קצב ההצגה, שהיא ארוכה מדי: כשלוש שעות כולל הפסקה. המימדים האלו, כפועל יוצא, גורמים לעייפות מסוימת בקרב הקהל, במיוחד לקראת המערכה השנייה, וייתכן כי קיצוץ ממוקד יכול היה לשמר את האנרגיה הגבוהה לכל אורך הדרך.
הלב הפועם של ההפקה הוא ללא ספק צוות השחקנים, שמוביל את העלילה בכישרון ובקסם.
נתן דטנר בתפקיד פרופסור היגינס: דטנר הוא השחקן המושלם לתפקיד חוקר השפה המבריק, הציני והמרוחק. משחקו חכם, מדויק ומלא הומור. הוא מצליח להביא לבמה היגינס חד, בוטה ומלא ניואנסים רגשיים שמתפתחים במהלך ההצגה. יכולתו לאזן בין משחקו המרכזי לבין ניהול ההצגה כולה מעידה על מקצוענות יוצאת דופן.
מיקה צור בתפקיד אלייזה דוליטל: צור היא גילוי מרענן ומוצלח. היא מביאה קול צעיר, צלול ומרשים, המשלב יכולות שירה גבוהות עם כישרון משחק חינני. היא עוברת את הטרנספורמציה מאלייזה הגסה, שה"אוו" שלה יכול לשבור חלונות, ועד לגברת המלוטשת, בטבעיות ובאמינות. היא מעבירה את התמימות, הכוח הפנימי והחינניות של אלייזה בצורה מוחשית, וכובשת את הקהל מהרגע הראשון.
אלי גורנשטיין בתפקיד אלפרד דוליטל: גורנשטיין מצטיין בתפקיד אבא של אלייזה, זולל המשקאות הציני והשובה לב, שמסרב להיקשר למעמד הביניים והבורגנות. הוא מוסיף לדמות הומור טבעי, כריזמה והרבה חמלה, במיוחד בקטעי השירה שלו שהם מענגים וסוחפים.
אלון אופיר בתפקיד קולונל פיקרינג: אופיר מעמיד מול הדינמיות של היגינס דמות של ג'נטלמן בריטי קלאסי. משחקו שמרני, מדויק ומהווה עוגן מאזן ושקט מול התזזיתיות של היגינס.
לצד ההיבטים הדרמטיים, כוח חשוב של גבירתי הנאווה' טמון במוזיקה הבלתי נשכחת של פרדריק לואו. ובגרסה הנוכחית, ליווי התזמורת הוא חוויה בפני עצמה. הקאמרטה הישראלית עובדת במרץ רב, ויוצרת חיבור מצויין בין העושר המוזיקלי לבין המתרחש על הבמה. הניצוח והפסנתר המדויקים מהווים עמוד שדרה מוזיקלי, והשילוב המקצועי של כלי הקשה וכלי נשיפה מעשירים את הקולות והצלילים. התוצאה היא אווירה חיה, מלאת אנרגיה וקצב, שמעצימה את חווית הצפייה והופכת את הקטעים המוכרים לבלתי נשכחים מחדש.
גם הכוריאוגרפיה מושקעת מאוד, מספר קטעי המחול והתנועה הוא רב, והשילוב בין המוזיקה, התלבושות והריקוד בהחלט מוסיף לחוויה הוויזואלית.
למרות כל השבחים, חשוב להתייחס לשני פגמים עיקריים שפוגעים בשלמות ההפקה.
הגישה השוביניסטית: הבעיה הראשונה נוגעת לטקסט המקורי של המחזמר, שנכתב בתקופה שבה תפיסות מגדריות שונות היו מקובלות. הגישה השוביניסטית של חלק מהטקסטים, בפרט בשיר המרכזי שבו היגינס משבח את עליונות הגברים ומזלזל בנשים ("למה לא להיות יותר כמו גבר?"), מרגישה מעליבה ומטופשת אפילו. ברור שהיא נובעת גם מפן ריגשי עמוק שבו היגינס מנסה להתכחש לרגשותיו כלפי אלייזה, אבל הדגש הרב בשיר זה על נחיתות הנשים, הגיע הזמן לבחון אותן מחדש בהפקות מודרניות. מחיאות הכפיים הרפות שהתקבלו מהקהל בסיום קטע זה מעידות על כך שגם הקהל של היום חש את הבעייתיות ואת חוסר הנוחות המלווה אותו.
האורך המופרז: כפי שכבר צוין, משך המחזמר ארוך באופן ניכר מהמצופה. בעוד שהפקות עשירות הן מבורכות, האורך הכולל של למעלה משלוש שעות גורם לשחיקה ועייפות בקרב חלק מהצופים, וניתן היה לקצר ולמקד חלק מהסצנות והחזרות על אותם תכנים מבלי לפגוע במהות.
ההפקה הנוכחית של 'גבירתי הנאווה' בהחלט עומדת במשימה, כיבוש הקהל, שנסחף על ידי המוזיקה ועושר ההפקה. היא מצליחה לשמר את הקסם הקלאסי ואת ההומור הנוקב של הסיפור המקורי, תוך שהיא מביאה לבמה עיצוב ויזואלי מושקע, וצוות שחקנים מבריק. נתן דטנר ככוכב וכבמאי, מיקה צור כאלייזה המרתקת, וליווי הקאמרטה הישראלית המקצועי, יוצרים יחד חוויה בלתי נשכחת.
עם זאת, הפגמים הנוגעים לאורך המחזמר ולביקורת המגדרית שבו, אם יתוקנו, יצרו מחזמר מרגש, מצחיק ומלא חן, שיוכיח מדוע 'גבירתי הנאווה' נותרה רלוונטית ואהובה כל כך.
הקהל יוצא מהאולם עם חיוך רחב, זמזום השירים הקלאסיים, ותחושה של צפייה באירוע תרבותי מעניין.
יוצרים
משתתפים
נתן דטנר, מיקה צור, אלי גורנשטיין, אלון אופיר, פנינה ברט צדקה, נמרוד גרינבוים, קארין שיפרין, נירית אהרוני, ניר שיבר, ארז וייס, עמית בורשטיין, יניב לוי, מירית פרג'ון, ענאל שדה, אדיר פלדבלום, אורי זילברשטיין, גאיה אלבס, דור ירדני, חן כהן, טל אליאס, נועה קאירי, נועם אלדר, נטעלי חכם, ניתאי אוליבר יורן, עומר חלמיש, עומר קרמר, שני לנדאו, תמר כהן.
צילומים: מהקליפ של ההצגה
לפרטים ומועדים נוספים:
גבירתי הנאווה המחזמר 2025 – התיאטרון העברי | היום בתיאטרון
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
היו לי ציפיות רבות מההפקה הנוכחית של גבירתי הנאווה. אני אוהבת את המחזמר הזה, את המוזיקה שלו, את העלילה.
התאכזבתי.
ההפקה הזו לא היתה בעיניי שואו, כראוי למחזמר. תפאורות עלובות, בלתי יצירתיות ונדושות, אשר במשך ההצגה מוסעות פעמים רבות לתוך הבמה וממנה עד לזרא. ההסעות החוזרות האלה של הקרטונים המשעממים גרמו לי לתחושה של מכניות המחזמר הזה כולו, במקום תחושה של התפתחות זורמת וטבעית. תלבושות אשר נתפרו כנראה במתפרה זולה בדרום תל-אביב וזה ניכר עליהן מאד, במיוחד בסצינה של פתיחת האסקוט. אבל לא רק. גם בתלבושות ה"עמך" אפשר היה להיות יצירתי ולהראות מקוריות מחשבה וסטייל בהתאם לנסיבות. ולהתאים את מכנסי השחקנים הגברים לפי מידה במקום לאסוף בגומי במותן.
הכוריאוגרפיה, חזרה אינסופית על הנפת ידיים ורגליים ונפנוף חצאיות, לכאורה בלי סדר וארגון וסימטריה.
במשך כל זמן ההצגה (הארוך!!) תחושתי המרכזית, לצערי, היתה שאני צופה ב- "פרימיטיבסקיה" פרובינציאלי אשר לא התאמץ.
נהניתי מההופעה של שלושת הגיבורים הראשיים. למרות שלא הבנתי כלל מה הם שרים. מזל שהכרתי בערך את הטקסטים באנגלית.