הריטריט בקאמרי

​הריטריט בקאמרי – קומדיה בלשית עם שיניים

​חגיגת יום הולדת שמתחילה בשקר קטן

הקומדיה אותה כתבה בת חן סבג, והיא גם משחקת בה, היא קומדיה בלשית, אבל היא גם מראה לחלקים בחברה הישראלית והאנושית. החלקים הפחות מחמיאים בה, מן הסתם. חמדנות, אינטרסנטיות, חנפנות, נקמנות, חברויות מעוותות ופערי סטטוס, ואפילו גזענות. בקיצור, מה שיש בכולנו ואנחנו רואים סביבנו כל יום ויום.

הדמויות ב'הריטריט' אינן מגיעות אליו מתוך בחירה מודעת במסע רוחני. רובן ככולן מוזמנות לאירוע שנראה תמים למדי: חגיגת יום הולדת עגול של חבר ותיק, אדם אמיד וכריזמטי, כזה שמזמין בנדיבות ולא מרבה להסביר.

​רק לאחר שהן כבר עושות את דרכן למדבר, מתברר להן כי לא מדובר בסוף שבוע של אוכל טוב ואלכוהול חופשי, אלא בריטריט. ועוד כזה שמגיע עם חוקים ברורים: תפריט טבעוני, היעדר מוחלט של אלכוהול, סלולריים, עם נעלי בית, פופים ובעיקר דרישה סמויה אך מלחיצה להיות נוכחים באמת. הגילוי הזה, שמגיע מאוחר מדי מכדי לסגת בנימוס, ולאחר שהכביש חזרה נסגר בגלל הצפות, הוא רגע מכונן בהצגה. בגלל הפער החריף בין הציפייה לחגיגה, לבין המציאות שנכפית על המשתתפים. הפער בין חוגג יום ההולדת השרמנטי וקצת נכלולי המוכר, (עידו ברטל) ששמו יונתן, יוני בשביל חבריו לבין רפיק, הרוחניק 'המואר' שהם פוגשים. תחושת המלכוד שנוצרת אינה רק לוגיסטית אלא רגשית.

​אל תוך המלכוד הזה נכנסת דמותו של איש הביטחון שמגיע מהיישוב הסמוך (יניב סוויסה / יואב לוי). הוא מגיע רק כדי לבדוק מה קורה, אך בשל הסערה והצפות הכבישים הוא נאלץ להישאר במקום. נוכחותו הופכת למשמעותית במיוחד; הוא משמש כגורם חיצוני שמתבונן מהצד על החבורה המוזרה הזו, והופך בעל כורחו לחלק בלתי נפרד מהתעלומה הבלשית שמתפתחת.

​מישהו החליט בשבילם שהם זקוקים לעצירה, להתבוננות, לשינוי. השקר הקטן של ההזמנה מתגלה כטריגר לסדרה של תגובות שרק חיכו להזדמנות להתפרץ. כבר בדקות הראשונות רגשות רעים מתחילים לעלות. תסכול, כעס, קנאה ועלבונות ישנים מחלחלים אל פני השטח. האווירה שאמורה הייתה להיות חגיגית הופכת מתוחה, והשהות הכפויה יחד מחריפה את המצב. במקום חיבור והרמוניה נחשף הפער בין מה שהדמויות מספרות לעצמן על חייהן לבין מה שהם באמת.

​רוחניות ככיסוי לחיים שלא הסתדרו

הרוחניות ב'הריטריט' אינה מוצגת כדרך חיים עמוקה או כבחירה אידאולוגית מגובשת. היא מופיעה בעיקר כהסחת דעת, לעיתים כבריחה. זהו משהו שאפשר להיאחז בו כאשר נדמה שהחיים כפי שהם כבר אינם מספקים תשובות, לאלה שמחפשים אותן, ובסופו של דבר, זה בעיקר אדם אחד שכופה את כלליו על האחרים. הדמויות מגיעות עם מטען של אכזבות, החמצות ופערים בין מי שחשבו שיהיו לבין מי שהפכו להיות בפועל והפער הולך וגדל כל רגע.

​כאן נחשף רובד נוסף וצורב בכתיבה של סבג. הגזענות הישראלית המובנית. בתוך חבורת החברים הוותיקה נמצא גם ה"ערבי של החבורה" (לואי נופי), זה שהגיע כביכול לאחורי הקלעים כדי להכין את האוכל. ברגע שהמתח עולה והגופות מתחילות להיערם, כל שנות החברות נמחקות באחת. הוא הופך לחשוד המיידי, והאנשים שמכירים אותו שנים לא מהססים להפנות אצבע מאשימה כלפיו. זהו רגע נוקב שמראה כיצד תחת מעטה ה'נאורות' המזויפת, מסתתרים דחפים ורגשות אפלים הרבה יותר.

​הריטריט, שנכפה עליהן כמעט במקרה, מציף שאלה מטרידה אך רלוונטית מאוד: עד כמה החיפוש אחר משמעות הפך למוצר. כזה שאפשר להזמין לסוף שבוע, לשלם עליו סכום לא מבוטל, ולצפות שיחולל שינוי מבלי לגעת באמת בשורש הבעיה. ההצגה אינה לועגת לרוחניות עצמה, אלא לאופן שבו היא מאומצת כקיצור דרך. כתחליף נוח להתמודדות אמיתית עם החיים.

היעדר האלכוהול והמסכים, פרט שנראה שולי, מתגלה כמהותי. אין כאן אפשרות לטשטש, לרכך או להחליק את הקצוות. בתוך המרחב הזה, שאלות של משמעות, של ריקנות ושל זהות, ושל הקשר בין המשתתפים, הכעסים והאיבה, עולות כמעט בעל כורחן.

​בין רגש, כסף ופנקסנות ישנה

אחד המהלכים החזקים של הריטריט הוא האופן שבו הוא פורש את מערכות היחסים בין הדמויות. אלה אינם אנשים זרים שנפגשו במקרה, אלא חברים שהולכים כברת דרך יחד.

הם חלקו עבר משותף, הצלחות וכישלונות, אהבות ובגידות. הקשרים ביניהם עמוקים, ולכן גם טעונים במיוחד. כסף הוא נוכחות קבועה במערכות היחסים הללו. זהו רובד גלוי. יש מי שחייב, יש מי שנתן, ויש מי שמרגיש שמגיע לו יותר. החיבור בין כסף לרגש מתגלה כמורכב וכואב. רגשות של קנאה, עלבון ותלות כלכלית משתרגים זה בזה ויוצרים יחסי כוח שקשה להתעלם מהם.

​לצד זאת, ההצגה עוסקת גם בפגיעות ובפגיעוּת. בדמויות שמתקשות להודות בחולשה, שמעדיפות להסתתר מאחורי תדמיות ואולי אפילו אינן יודעות להפריד בין מהותן לבין התדמיות והסטריאוטיפים החברתיים.

הריטריט מאלץ אותן לשהות יחד זמן ממושך, וכתוצאה מכך כל החשבונות הישנים עולים מחדש. מי פגע במי, מי סלח ומי רק העמיד פנים. הפנקסנות הרגשית הזו הופכת למנוע דרמטי מרכזי, כזה שמייצר גם הומור וגם אי נוחות. האישה לשעבר, האישה הנוכחית, ועוד הפתעות. זוהי הצגה מלאה בטוויסטים, שלא ניתן לחשוף אותם בלי לפגום במהות ההצגה. לכן תצטרכו ללכת ולצפות בה כדי להבין יותר לעומק במה מדובר.

​כיפה גאודזית, אנסמבל וקומדיה עם שיניים

התפאורה של הריטריט היא הרבה יותר מרקע. הבחירה להציב במרכז הבמה כיפה גאודזית מעניינת במיוחד. מבנה שמזוהה בדרך כלל עם אידאלים של הרמוניה, קיימות וחיים אלטרנטיביים, הופך כאן לחלל טעון.

הכיפה, שאמורה לייצר תחושת שלמות והגנה, פועלת כמרחב סגור שמרכז לתוכו את הלחצים, הסודות והמתחים. זהו מרחב שיש בו פינות נסתרות, מה שמאפשר התרחשויות שהצופה לא רואה.

תחושת הבידוד שמייצרת התפאורה מחזקת את הידיעה שאין לאן לברוח, לא פיזית ולא רגשית. כך הופכת הכיפה לכלוב אסתטי, יפה למראה אך טעון במתח, שמשמש מנגנון דרמטי פעיל.

​אל תוך המרחב הזה נכנסת גם העלילה הבלשית. הגופות שמתחילות להיערם אינן רק אמצעי להפתעה, אלא כלי לחשיפת אמת. כל התפתחות מקרבת לא רק לפתרון התעלומה, אלא גם לחשיפת שכבה נוספת ביחסים בין הדמויות. המתח נבנה בהדרגה, וההצגה שומרת על איזון מדויק בין דרמה לקומדיה.

​עבודת אנסמבל

הישג מרכזי נוסף הוא עבודת האנסמבל. תחת בימויו המהודק של עירד רובינשטיין, צוות השחקנים פועל כגוף אחד. המשחק נשען לא רק על טקסט חד, אלא על הקשבה, תזמון ותגובות קטנות שמייצרות חלק גדול מההומור. אין כאן ניסיון לגנוב את ההצגה ברגעים סוליסטיים, אלא עבודת צוות שמצליחה מעל הכול להצחיק. זהו צחוק מצטבר, כזה שנבנה ככל שהסיטואציה מסתבכת, ומלווה גם בתחושת אי נוחות מודעת לעצמה.

​בשורה התחתונה, הריטריט אינו רק קומדיה בלשית, ואינו רק הצגה על רוחניות. זוהי יצירה על אנשים שנקלעים לרגע שבו כבר אי אפשר להמשיך כרגיל, אבל גם לא ברור כיצד להשתנות. היא מציעה ערב תיאטרלי חכם, מהנה ומעורר מחשבה, כזה שמצליחה לשלב בידור עם מבט ביקורתי על רוח הזמן, על הרוח האנושית, ועל החברה הישראלית.

​מאת: בת חן סבג

בימוי ודרמטורגיה: עירד רובינשטיין

תפאורה: אלכסנדרה נרדי

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוזיקה: רועי ירקוני

תאורה: מתן פרמינגר

וידאו: אבשלום אביעוז

עוזר במאי: עידו בסטיקר

​שחקנים:

יניב סויסה / יואב לוי

נטע גרטי / בת חן סבג

עידו ברטל

כינרת לימוני / אנדריאה שוורץ

ישי גולן

ערן מור

דויד בילנקה

לואי נופי

אנה חריט

צילום: רדי רובינשטיין

לפרטים ומועדים נוספים:

הריטריט | התיאטרון הקאמרי של תל-אביב