השתקפויות בתמונע

השתקפויות: מראות שבורות של זוג, יוצר ומדינה

מבנה מתעתע וטוויסטים כעיקרון דרמטורגי

'השתקפויות' מאת דליה שימקו, הצגה של אנסמבל אספמיה, היא יצירה הבנויה על עיקרון של ערעור מתמיד. לכאורה, נקודת המוצא פשוטה ואף מוכרת: זוג במשבר. היא (השחקנית יולי מובצ'ן) צעירה ממנו בשנים רבות, חשה כי המציאות הישראלית הפכה בלתי נסבלת ומבקשת לעזוב לחיים אחרים באירופה.

הוא, מבוגר ומבוסס יותר (השחקן תומר גלרון), מסרב להיכנע לייאוש. בעיניו, עזיבה היא ויתור. הוא מבקש להישאר, לתקן, להיאבק מבפנים. כבר בשלב הזה מתנסח קונפליקט ברור: בריחה מול מחויבות, ייאוש מול אחריות, עתיד פתוח מול נאמנות למקום. הקונפליקט מסתבך עם קונפליקטים אישיים על שליטה.

אלא שההצגה מסרבת להישאר במישור הפסיכולוגי הריאליסטי. ברגע שבו נדמה כי זיהינו את הזירה ואת כללי המשחק, מגיע טוויסט ראשון שמערער את הקרקע: הדמויות מתגלות כשחקנים.

הסיפור שצפינו בו אינו אלא סצנה מתוך מחזה הנמצא בתהליך עבודה. התזוזה הזאת אינה רק הפתעה עלילתית, אלא מהלך שמגדיר מחדש את כל מה שראינו. כל אמירה מקבלת כעת משמעות כפולה: גם כדיאלוג בין דמויות וגם כהדהוד של יחסים ממשיים בין שחקנים.

המהלך הזה חוזר על עצמו בווריאציות שונות. בכל פעם שנדמה כי התמונה מתייצבת, נוספת שכבה נוספת. הטוויסטים לא נועדו להדהים בלבד, אלא לפעול כעיקרון דרמטורגי שיטתי: פירוק, חשיפה, הרכבה מחדש. התוצאה היא חוויית צפייה דינמית שמאלצת את הקהל לבחון מחדש את עמדתו שוב ושוב. במקום נרטיב ליניארי סגור, מתקבלת תנועה מתמדת בין רמות מציאות.

תיאטרון על תיאטרון וחדר חזרות כזירת קרב

הבחירה למקם את העלילה בחדר חזרות מעבירה את מרכז הכובד מן הסיפור הבדיוני אל עצם תהליך היצירה. זהו תיאטרון על תיאטרון במובן המלא: לא רק אמירה מודעת על המדיום, אלא חשיפה של המנגנון בזמן אמת. הצופה אינו מקבל תוצר מוגמר, אלא תהליך. שינויים בטקסט נעשים לעיניו, סצנות נבחנות מחדש, מוטיבציות נבדקות, ולעיתים נמחקות. השחקנית שהיא ידוענית ומשפיענית ועולה בפעם הראשונה על במת התיאטרון, מקשה ושואלת ומשבשת בלי הפסקה תהליכים ומערכות יחסים.

בתוך הזירה הזאת מתברר כי היחסים האישיים בין השחקנים חורגים מגבולות המקצוע. נחשף כי התקיים ביניהם קשר אינטימי, והמידע הזה משנה את כללי המשחק. פתאום הערה על אינטונציה או על קצב אינה רק הערה טכנית, אלא שהיא טעונה במטען רגשי. העבר הפרטי חודר אל הבמה ומערער את המשמעת המקצועית.

דמות הבמאי (השחקן אייל שכטר), שנשמעת תחילה כהנחיה מן הצללים, מקבלת בהמשך נוכחות מלאה. הוא אינו רק מנחה אלא גם כוח מפרש, שופט ולעיתים מניפולטיבי.

יחסיו עם השחקנים חושפים את המתח המובנה בין סמכות ליצירתיות. מי קובע את גבולות החשיפה. עד כמה מותר להשתמש בחוויות אישיות כחומר גלם אמנותי. חדר החזרות הופך לזירת קרב עדינה, שבה כל מחווה וכל החלטה אמנותית נושאות גם משמעות אישית. הקונפליקטים מתפוצצים במחוות דרמטיות גדולות.

ההצצה אל מאחורי הקלעים מרתקת משום שהיא מפרקת את האשליה מבלי לבטל אותה. ככל שהקהל מודע יותר למלאכותיות, כך מתחדדת השאלה מהי אמת בימתית. ההצגה מציעה כי האמת אינה מצויה רק בטקסט הכתוב אלא גם במתח, בחיכוך ובפגיעות שמלווים את תהליך היצירה.

אינטימיות, כוח ופגיעות

בלב היצירה עומדות מערכות יחסים מורכבות. הפער הבין דורי בין הדמויות, ובהמשך בין השחקנים, אינו רק נתון ביוגרפי אלא מוקד של כוח. הגבר המבוגר מייצג ניסיון, עמדות מגובשות ותחושת בעלות על הנרטיב. האישה הצעירה מגלמת דחף לשינוי, חוסר סבלנות וחיפוש אחר עתיד אחר. כאשר מתברר שהשניים הם שחקנים, מתווסף ממד של תלות מקצועית. מי זקוק למי. מי חושש לאבד שליטה.

הקשר האינטימי שנחשף מחדד את שאלת הגבולות. האם אפשר להפריד בין גוף פרטי לגוף בימתי. האם המתח הארוטי תורם לאותנטיות או פוגע בה. ההצגה אינה מספקת תשובה חד משמעית, אלא מציגה את המורכבות. לעיתים נראה כי החשיפה מחזקת את העוצמה הדרמטית, ולעיתים היא מערערת את האמון ומייצרת מבוכה.

גם דמות הבמאי פועלת בתוך שדה הכוח הזה. סמכותו מאפשרת לו לכוון, אך גם להציב דרישות שחודרות למרחב האישי. השאלות שהוא מעלה על הדמויות נשמעות לעיתים כשאלות על השחקנים עצמם. הגבול בין עבודה אמנותית לחדירה לפרטיות נעשה דק. בכך ההצגה בוחנת לא רק יחסים זוגיים אלא גם אתיקה של יצירה.

בסופו של דבר, נכנסת גם המחזאית והבמאית, דליה שימקו, אל הבמה כשחקנית נוספת, אשת הבמאי, ומביאה עימה טוויסט נוסף.

כאן ועכשיו כהשתקפות רחבה

מעבר לממד האינטימי, נוכחת בהצגה השתקפות של המציאות הישראלית העכשווית. הוויכוח על עזיבה מול הישארות מהדהד שיח ציבורי רחב. הרצון לברוח ממדינה הנתפסת כבלתי יציבה מתנגש בתחושת אחריות ושייכות. ההצגה אינה הופכת לפולמוס פוליטי ישיר, אלא מטעינה את הקונפליקט הזוגי במשמעות חברתית.

חדר החזרות מתפקד כמיקרוקוסמוס. כפי שהדמויות נאבקות על פרשנות המחזה, כך החברה נאבקת על פרשנות המציאות. כל צד בטוח בצדקתו, אך המחיר הרגשי כבד. ההשתקפויות הן אפוא רב שכבתיות: אדם מול בן זוגו, שחקן מול במאי, אזרח מול מדינתו.

בסופו של דבר, 'השתקפויות' אינה מציעה פתרון מסודר או קתרזיס. היא מותירה את הצופה עם תחושת מורכבות מכוונת. הטוויסטים הרבים אינם רק אמצעי עלילתי אלא דרך להמחיש עד כמה המציאות עצמה מורכבת משכבות, עד כמה כל סיפור ניתן לקריאה מחודשת.

זוהי יצירה שמבקשת מן הקהל לא רק לצפות אלא גם לבחון את עמדתו, להכיר בכך שכל מבט הוא השתקפות חלקית בלבד של שלם חמקמק.

מאת ובבימוי: דליה שימקו // עריכה מוסיקלית: דליה שימקו // עיצוב תאורה: דניה זמר // עיצוב חלל ותלבושות: דליה שימקו // צילום פלאייר: שחר הילה מרוז // צילום הצגה: דוד קפלן // ע. במאית: לה ווי רוזנבלט // שחקנים: אייל שכטר, תומר גלרון, יולי מובצ'ן ודליה שימקו

צילומים בכתבה זאת: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

https://www.tmu-na.org.il/?CategoryID=220&ArticleID=6321