התיקון בקולנוע

“התיקון” – דרמה קולינרית יפהפייה שאיבדה את טעמה

הבטחה של דרמה גדולה

הסרט “התיקון” (La Réparation, צרפת, 2025) של הבמאי רז’יס וארנייה נושא עמו את כל המרכיבים לסיפור מרגש: אהבה אסורה, עולם קולינרי תובעני, נופים עוצרי נשימה, וסוד משפחתי אפל. על הנייר, זה אמור היה להיות סרט שמערבב רומנטיקה, דרמה ומתח פסיכולוגי לתבשיל עשיר של רגש וחושניות. בפועל, זהו סרט יפהפה מבחוץ, אך חסר טעם מבפנים.

סיפור על אהבה, קנאה והיעלמות

קלרה (קלמנס פואסי) היא בתו של שף אגדי, אדם נוקשה ואובססיבי לשלמות, שעומד לקבל את כוכב המישלן השלישי שלו. לצידו עובד סגנו הצעיר והמוכשר שהוא גם בן זוגה הסודי של קלרה.
האהבה ביניהם נסתרת, אך מתחת לפני השטח רוחשים מתחים, תחרות, וקנאה אבהית. האב, שאינו מוכן לחלוק את בתו, מסרב לברך על הקשר.

ואז מגיע יום הציד. האב והסגן יוצאים יחד ולא חוזרים. שניהם נעלמים, משאירים מאחור מסעדה יוקרתית, אישה צעירה שבורת לב, ושובל של שאלות.

שנתיים לאחר מכן, קלרה, שנותרת הבעלים של המסעדה אך עוזבת את האיזור,  מוזמנת לכנס קולינרי יוקרתי בטאיפיי. בין סדנאות אוכל, ריחות תבלינים וצילחותים מושלמים, מתחילים פרטים מהעבר להתבהר. הסרט משנה כיוון: מהדרמה הרומנטית אל עבר סוג של סרט מתח, רק שפחות מוצלח.

צילום עוצר נשימה

אם יש דבר שאי אפשר לקחת מ“התיקון”, זה הצילום המרהיב. הצלם סטפן פואנזו יוצר מסע חזותי מצרפת הכפרית ועד שווקי הלילה של טאיוואן.
האור הרך, הצבעוניות המדויקת, וצילום האוכל, כמעט אירוטי, הופכים כל סצנה לחגיגה לעיניים. האדים שעולים מהסיר, הטיפות הנוזלות מהסכין, הידיים שעובדות בתנועות איטיות, הכול מדויק כמו כוריאוגרפיה של תשוקה.

אבל מתחת לכל היופי הזה חסרה נשמה. הסרט מתפתח לכל מיני כיוונים לא ברורים. כמו מנה שמוגשת מושלם אך חסרה בה תיבול, כך גם הסרט: מרהיב מבחוץ, ריק מבפנים.

סרט שלא החליט מה הוא רוצה להיות

“התיקון” הוא סרט דרמה שלא החליט מהו בדיוק.
קצת סרט על אוכל, קצת סרט מתח, קצת רומן רומנטי, הכול קצת.
ריבוי הסגנונות היה יכול לעבוד אילו הבמאי ידע להחזיק חוט עלילתי ברור, אך התוצאה דומה יותר לטעימה אקראית מכל מנה בתפריט, בלי מנה עיקרית.

העלילה מתחילה בהבטחה של סיפור אהבה גדול, ממשיכה בהיעלמות מסתורית, ומסתיימת בניסיון לחשוף אמת חבויה אך אף אחד מהכיוונים הללו לא מפותח עד הסוף.

דרמה איטית או סתם מתמשכת?

ווארנייה, שביים בעבר את “אינדוקינה” וידוע באהבתו לקולנוע פיוטי, מבקש ליצור כאן חוויה איטית, כמעט מדיטטיבית. הוא נותן למצלמה לשהות על פני הדמויות, על פרוסת לחם, על כוס יין.
אבל במקום שהאיטיות הייתה יכולה להיות נשגבת היא הופכת לעייפות קצת משעממת. הדיאלוגים נמשכים, השתיקות מתארכות, והקהל מאבד עניין הרבה לפני שהסודות נפתרים.

משחק טוב בתוך תסריט מהוסס

קלמנס פואסי מביאה עמה שקט פנימי נוגע ללב. מבטה מלא כובד, נוכחותה צנועה אך חזקה. היא מצליחה לשאת על פניה כאב, געגוע ואשמה בלי להכביר במילים. לצידה, השחקן הטאיוואני צ'ן האו וויי מוסיף חמימות ואנושיות לדמותו של שף מקומי שמנסה לעזור לה להבין את האמת.

ועדיין, גם שחקנים מצוינים לא מצליחים להציל תסריט חסר מיקוד. הדמויות נשארות חצי-מעוצבות, כאילו הבמאי התאהב באסתטיקה שלהן יותר מבמהותן.

בין תיקון אמיתי לתיקון קולנועי

בסופו של דבר, הסרט מבקש לעסוק בתיקון של יחסים, של זהות, של כאב, אבל גם הוא עצמו נותר זקוק לתיקון.
“התיקון” מנסה לגעת במקומות עמוקים, באשמה, באובדן, בצורך לאחות את מה שנשבר אך נשאר שטחי.

זו יצירה שיכולה הייתה להיות מרגשת ומורכבת, אך נלכדת בין הרצון להיות סרט יפה לבין הניסיון הלא מוצלח להיות סרט מעניין.

בימוי: רז’יס וארנייה

שחקנים: קלמנס פואסי, צ'ן האו וויי

מדינה: צרפת/טאיוואן

אורך: 104 דקות

דירוג: ★★★☆☆ – 6.5 בסולם אביבה