זמן איכות: הקראה מבוימת בהבימה

פסטיבל הקריאות המבוימות של תיאטרון הבימה, הנושא את השם הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית, ממשיך למלא תפקיד חשוב ולעיתים אף הכרחי בשדה התיאטרון המקומי.

מרחב עבודה

זהו מרחב שמאפשר הצצה נדירה אל תהליכי עבודה: מחזות שטרם עברו את כל שלבי הליטוש, טקסטים שנמצאים עדיין בתנועה, בחיפוש, ולעיתים גם במאבק פנימי על זהותם. לא כל קריאה מבוימת מבשילה להצגה, ולא כל מחזה שנשמע מבטיח בשלב הזה שורד את המעבר אל הבמה הגדולה. ובכל זאת, יש משהו מרתק במיוחד במפגש עם יצירה במצב ביניים כשהסדקים גלויים והפוטנציאל עדיין פתוח.

'זמן איכות', פרי יצירתה של אלה פינקל, בבימויה של כרמל כהן, הביא לנו מחזה שבמרכזו דמותה של שופטת בדימוס בת תשעים, הוא דוגמה מובהקת לכך. זהו מחזה אינטימי, מצומצם, המתרחש בין כותלי בית אבות אחד. זהו אחד הלוקיישנים הדרמטיים, הבעייתיים, אך גם הפוריים ביותר בתיאטרון בן זמננו. זהו מקום שבו הזמן מתעוות, הגוף בוגד, הזיכרון מתעתע, והחברה נוטה להרחיק מבט.

השופטת ליא

כאן בית האבות אינו רק תפאורה פונקציונלית אלא זירה רעיונית ומוסרית מרחב שבו שאלות של שליטה, אחריות, אשמה וחמלה נבחנות מחדש.

במרכז המחזה ניצבת שופטת לשעבר, אישה שהייתה רגילה כל חייה לשבת בעמדת הכוח להכריע, לשפוט, לחרוץ גורלות. כעת היא עצמה נתונה לשיפוט של המערכת, של גילה, של גופה, ושל הסביבה האנושית החדשה שנכפתה עליה.

אל חייה מובאת בת לוויה צעירה, אישה המבצעת עבודות שירות במסגרת שהותה לצידה. נקודת המוצא הזו מייצרת מתח מיידי בין מי שייצגה את החוק וסמכותו לבין מי שנמצאת בצדו המוחלש והספק עברייני בין דור שגדל על אמון במוסדות לדור שחי בתחושת ניכור וחוסר שייכות מתמשך.

הקשר בין שתי הנשים נבנה בהדרגה, בזהירות, כמעט בניגוד לרצונן. בתחילה שוררים ביניהן ריחוק וחשדנות, לעיתים אף עוינות מרומזת. השופטת מתקשה לוותר על דפוסי השליטה והביקורת שהגדירו את זהותה, בעוד הצעירה נעה בין חוסר סבלנות, מבוכה וניסיון לשמור על גבולות רגשיים.

ככל שהזמן עובר והשהות המשותפת הופכת לשגרה נסדקים השריונות. מתגלים סודות, זיכרונות לא פתורים, וכאבים שכל אחת נשאה עמה בשתיקה. מערכת היחסים משנה צורה ממפגש כפוי לחברות לא צפויה, מורכבת ושברירית.

מפגש בין דורות

זהו ציר דרמטי מוכר של מפגש בין דורות, בין עבר לעתיד, בין מי שסיימה כמעט את מסעה לבין מי שמנסה להבין מאין באה ולאן היא הולכת. אך המחזה מבקש לטעון את המפגש הזה במשמעות רחבה יותר, חברתית ומוסרית. הוא שואל כיצד החברה מתייחסת לזקניה, לפושעיה, ולאנשי הסמכות לשעבר כאשר כוחם נשלל מהם עד כמה ניתן להפריד בין תפקיד ציבורי לבין זהות אישית והאם חמלה היא פריבילגיה של גיל או הכרח קיומי.

ההקראה המבוימת נשענת במידה רבה על נוכחותה של ליא קניג, המלכה האם של התיאטרון הישראלי, המגלמת את השופטת בדימוס. גם במסגרת מצומצמת של קריאה היא מצליחה לברוא דמות מלאה, מורכבת ורבת ניואנסים. קניג אינה מגלמת זקנה אלא פשוט נוכחת ככזו חדה, עוקצנית, לעיתים אכזרית, ולעיתים פגיעה עד כאב. כל השתהות, כל מבט צדדי, כל שינוי קל בנימה נושאים משמעות. זו הופעה שמזכירה עד כמה ניסיון, שליטה בכלי המשחק, ואינטליגנציה רגשית עמוקה יכולים להפוך גם טקסט לא מהודק לחלוטין לחוויה תיאטרונית חיה.

מולה ניצבת אלה פינקל, המחזאית, בתפקיד מאי הצעירה, והיא מצליחה להחזיק את מקומה מול הכריזמה הכמעט מונומנטלית של קניג. פינקל מגלמת דמות שמנסה לשדר קשיחות ותפקוד, אך מתחת לפני השטח ניכרת שבריריות מתמדת. המשחק שלה מאופק, נטול דרמטיות יתר, ודווקא בשל כך אמין. היא אינה נבלעת אל תוך דמות השופטת, אלא מהווה לה משקל נגד חיוני קול צעיר, פגוע אך לא כנוע, שמסרב להצטמצם לתפקיד של מטפלת או נידונה.

המחזר המתמיד

לצידן בולט מיכאל כורש בתפקיד המחזר המתמיד. זוהי דמות שעלולה בקלות להפוך לקריקטורה קומית, אך כורש מנווט אותה בעדינות בין חן לבדידות. מאחורי ההתעקשות והחיזור הבלתי פוסק נחשפת כמיהה אנושית פשוטה לקשר, לנראות, לאישור. הופעתו מוסיפה רובד אנושי נוסף לעולם בית האבות, ומדגישה את הצורך באינטימיות גם ואולי בעיקר בגיל מאוחר.

רונית אפל מגלמת את דמותה של אחות בית האבות. זהו תפקיד מאופק במכוון, כמעט פונקציונלי, אך אפל מצליחה להטעין אותו בנוכחותה. הדמות מייצגת את המתח שבין מוסד לבין אדם, בין נהלים לבין מצוקה אישית, והיא משמשת ציר שמחבר בין הדרמה האינטימית לבין המסגרת החברתית הרחבה שבתוכה היא מתרחשת.

עם זאת, חשוב לומר ביושר המחזה, כפי שנשמע בהקראה, עדיין אינו שלם. יש בו חזרות מיותרות, קטעים דידקטיים מדי, ולעיתים נטייה להסביר במקום לסמוך על האינטליגנציה של הצופה. חלק מדמויות המשנה עדיין זקוקות לליטוש דרמטורגי, והמעברים הרגשיים בין סצנות אינם תמיד חלקים. גם הסיום, בגרסתו הנוכחית, מותיר תחושה של סגירה מעט חפוזה.

אלו בדיוק החולשות שפסטיבל מסוג זה נועד לחשוף לא כדי לפסול אלא כדי לאפשר המשך עבודה. הגרעין הדרמטי של המחזה מבטיח. יש כאן דמויות שנחרטות בזיכרון, עיסוק כן בזקנה, באובדן שליטה ובאפשרות של תיקון מאוחר, וניסיון אמיץ לשרטט קשר אנושי שאינו נשען על סנטימנטליות זולה.

בשורה התחתונה

בעידן תרבותי שמקדש מהירות, נעורים ופשטות, מחזה שמתעכב, שמקשיב, ושנותן מקום לקולות של מי שנדחקו לשוליים הוא מעשה כמעט חתרני. הקריאה המבוימת הזו מזכירה מדוע התיאטרון עדיין רלוונטי לא רק כבידור אלא כמרחב לחשיבה, להתבוננות ולחמלה. אם המחזה ימשיך להתפתח ויזכה להפקה מלאה, יש לו פוטנציאל להפוך ליצירה משמעותית ברפרטואר המקומי. ואם לא הרי שגם כשלב ביניים הוא כבר הצליח לעורר מחשבה, רגש ושיחה. וזה בסופו של דבר לא מעט.

מחזאית: אלה פינקל

בימוי: כרמל כהן

משחק: ליא קניג, מיכאל כורש, אלה פינקל, רונית אפל

צילום: אביבה רוזן