חורף קוריאני בקולנוע

'חורף קוריאני' הוא סרט לירי, צבוע בגוונים קודרים, ועם זאת, הוא סרט מפתיע, בכל פעם מחדש, עם חיות שמתפרצת מהקור ועם הרבה מאוד חושניות. החושניות מתגלה בעיקר בשתי דרכים: דרך קטעי האנימציה בשחור לבן, שמתארים את הגיבורה והשינויים שהיא עוברת, לצד צילומים שמערפלים את גוף האדם המעורטל, ומביאים בכך לאווירה מאוד ייחודית. ניתן לומר, שהצילום הוא אחד מהמרכיבים הבסיסיים שמייחדים את הסרט הזה מרבים אחרים.

הסרט איננו ממש סרט קוריאני. גיבוריו, סו-הא (בלה קים, דוגמנית צרפתיה ממוצא קוריאני), הבמאי, קויה קאמורה, כותבת הספר וכותבי התסריט, הם בעלי שורשים קוריאנים ברובם, אבל למעשה חיים ופועלים בצרפת. אליסה שואה דוספין, מחברת הספר, היא שוויצרית-צרפתיה ממוצא קוריאני, והספר באותו שם התפרסם לראשונה בצרפת. זהו סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי קאמורה.

דרך הגיבורה שלנו, סו-הא, שהיא בת יחידה לאימה החד-הורית, אנו מגלים את העיירה הקטנה בקוריאה, שבמקור, על שמה נקרא הסרט. סוקצ'ו היא למעשה עיירת תיירות מלבבת בקיץ, שופעת מים ופארקים, אבל בחורף היא רדומה וקודרת. חייה של סו-הא הם חיים של בחורה צעירה, בת 25, שיש לה אימא דואגת ואכפתית, ובן זוג נאה מאוד, שמשתוקק להיות דוגמן. ניכר שהוא רוצה בה מאוד, כפי שניכר שהיא מפקפקת בקשר הזה.

הבחורה הצעירה הזאת, שלאורך כל חייה תוהה מי הוא אביה הצרפתי, ומדוע הוא לא נמצא בחייה, מדוע נטש את אימה, נתקלת יום אחד בתייר צרפתי שבא להתארח בבית ההארחה שהיא עובדת בו כחדרנית וכמבשלת. קודם, אנחנו מגלים, היא למדה בסיאול הבירה ספרות קוריאנית וצרפתית. היא חזרה הביתה, אל אימה ובן זוגה שמשתוקק לעזוב את העיירה ולעבור לסיאול.

בין סו-הא לבין התייר הצרפתי, שהוא אמן ידוע בצרפת, נרקם קשר שהולך ומתהדק. הוא רואה בה מדריכת דרך, וגם מחבב אותה בדרכו המנוכרת, והיא מפתחת אשלייה שזהו אביה, שחזר לקוריאה כדי לפגוש בה. הצופה יכול להבין די מהר, שהוא אינו אביה. יותר מדי דברים אינם מתיישבים. לאחר זמן, זה לא העניין החשוב. מהותי יותר הקשר שנוצר ביניהם, והשפעתו על חייה של הצעירה.

זהו סרט שנותן לנו הצצה לקוריאה ולקוריאנים, הכל בהילוך איטי, נותן לנו זווית מסויימת על תרבות שונה לחלוטין משלנו. עם זאת, אנחנו מבינים, הבסיס הריגשי של כולנו, בני האדם, הוא זהה, החיפוש אחר זהות, קרבה, התפתחות אישית איננו תלוי תרבות. הוא אוניברסלי. תרבות היא רק עוד איספקלריה, מראה, לראות בה את עצמנו מזווית קצת אחרת. דווקא הזווית האחרת הזאת, בסרט הייחודי הזה, מאפשרת לנו התבוננות על הצרכים, הרצונות והרגשות שלנו.

קוריאה היא מדינה מעניינת, ובסרט הזה יש גם הצצה למרקם של יחסי צפון-דרום קוריאה. האמן והגיבורה הצעירה שלנו נוסעים יחד לכיוון הגבול, איזור מפורז שיש בו מוזיאון שמראה את הכאב שבמלחמה בין שני חלקיה של אומה, ואת המשפחות שנקרעו בין שני הצדדים של הגבול.

עוד פן של זהות הוא האוכל הקוריאני, אוכל שזר לנו מאוד. דיונינים ודגי פוגו רעילים, שצריך לדעת לבשל. אימה של הגיבורה היא מבשלת, וכך גם הגיבורה. שתיהן מכינות מאכלים קוריאנים לאורך כל הסרט. גם זהו, למעשה, פן של זהות אישית ותרבותית. כל זה נכנס היטב בסרט שנושאו העיקרי הוא זהות על מרכיביה וצדדיה.

בשורה התחתונה: סרט לירי, חושני, עם עלילה משפחתית מעניינת ששמה דגש על זהויות. מתאים בעיקר למיטיבי לכת, אוהבי קולנוע, אם כי גם חובבי סרטים שהדגש שלהם הוא משפחה יוכלו להתחבר וליהנות מהסרט.

שחקנים: רושדי זם  בלה קים  מי-היון פארק  טאי-הו ריו  דויו גונג

במאי: קויה קאמורה

תסריט: קויה קאמורה, סטפן לי קואונג,

צילום: אלודי טאטאן,

מוזיקה: דלפין מאלאוסניה

צרפת/קוריאה