חפץ של חנוך לוין בסטודיו יורם לוינשטיין

חפץ צעיר וחצוף: כשהלויניות פוגשת את הדור הבא

על במת סטודיו יורם לוינשטיין עולה גרסה של חפץ שמצליחה להיות ודווקא לא להיות לוין. עד כה ראיתי לפחות חמש גרסאות של חפץ, האחרונה ביניהן בהבימה, שהיתה גם היא גרסה מעניינת. הגרסה של הסטודנטים המסיימים היא מרתקת. היא שומרת על הדיוק, על הפיוט האפל, על העקיצות, על העצב שצוחק ועל הצחוק שעצוב מבפנים. ובכל זאת, יש בה משהו שאינו 'לויני' אלא  משהו משלהם, של הצעירים שמשחקים אותו.

זהו משהו ששייך לגוף צעיר, לנשימה של שחקנים מוכשרים מאוד בתחילת דרכם, לקול שעדיין מתהווה ולכן מעז לגעת בטקסט הקאנוני בלי להירתע ממנו.

חפץ שאיננו חפץ

הפרשנות לדמותו של חפץ היא לב ההצגה. ניב מנצור מגלם אותו לא כחלש או כמי שמושפל עד עמקי נשמתו, אלא כאדם שיש בו תבונה משונה, עמוד שדרה עקום אך לא שבור, ואיזו אצילות מבוהלת. הוא מזכיר פחות 'סמרטוט אנושי' ויותר אדם שנאבק על זכותו להיות בלתי ניתן לשיוך. הוא לא משתלב במשחקי הכוח של סביבתו, אך גם אינו קורבן פסיבי שלהם. מנצור מצליח להיות בו זמנית תמים ונבואי, קומי וחרדתי, והוא הופך את האדישות לכאורה של חפץ למנגנון הגנה שיש בו עומק רגשי אמיתי.

זהו חפץ שמעמיד את לוין על ראשו, והוא דווקא מוצא חן בעיני. מצד אחד קצת מוקיון במראהו, מצד שני אדם שחי על חסדם של אחרים, אבל מהצד השלישי שלו, הוא אדם עם מאוויים ותחושת ערך עצמי, שגם היא כמובן מעוותת, כי אחרת זה לא היה לוין, ובכל זאת אדם בעל חוט שדרה שאינו מניח לו להתכופף ולהבהל. הצהרתו על כוונתו להתאבד פה היא לא קריאה לעזרה. היא קריאת תיגר נועזת מסוגה.

פוגרה שאי אפשר לשכוח

סיוואר סעדי בתפקיד פוגרה מעניקה לדמות אחת הפרשנויות החדות והמהנות שנראו בשנים האחרונות לטייפקאסט ה'לויני' של הילדה הנצחית: מפונקת, נרקיסיסטית וטעונה בהיסטריה ברוטלית. היא מצליחה להיות ריקה ומלאה בו זמנית. נוגעת אך לא מחבקת. אוהבת את חפץ ודוחפת אותו באותה נשימה. סעדי מבינה את מנגנוני האכזריות של לוין, אך מוסיפה להם אבק דק מאוד של חמלה שמרחיב את הדמות מעבר לתפקיד הסאטירי.

ההורים: עולמות קטנים שמתפרקים מעצמם

כלמנסע וטייגלך, ההורים, שמשוחקים גם הם בצורה נוגעת, הם אנשים שמחזיקים כלפי חוץ דמויות ראווה אלגנטיות, אך כלפי פנים, בביתם, ובמיוחד מול חפץ, שהוא המראה שלהם עצמם מבחינת הכלומניקיות שהם מרגישים בתוכם, הם אכזריים בצורה מבחילה, מחפשים לעבור כל גבול באכזריותם כדי לחוש משמעות כלשהי, עד שהם מוצאים את נקודת החולשה של חפץ, זכר אמו, והם פוגעים בו בהנאה לווינית מעוותת.

הזוגיות ההורית מקבלת איכות כמעט קרטונית. לא קומיקס, אלא קריקטורה אנושית שמודעת לעצמה. הם מצחיקים כי הם עצובים, ועצובים כי הם לא יודעים להיות אחרים. כמו אצל לוין, ההורים הם דמויות שכלואים בתוך צל של עצמם. אצל הצוות הצעיר הם גם מקבלים תנועה כמעט מכנית, כשהאם הופכת מנלעגת לפאתטית כשהיא מחזרת אחרי בתה ומתחננת לאהבתה של אישה צעירה שאין לה יכולת לאהוב.

עולם שבו כולנו חפצים

הבימוי משתמש באמצעים חזותיים שמעניקים לטקסט של לוין רבדים חדשים. התפאורה האנושית של מנורות, הגוף שהופך לאובייקט, האובייקט שהופך לגוף, כל אלה מדגישים את אמירתו הגדולה של המחזה: בני אדם הם חפצים בהתבוננות של האחר. נעל היא רק נעל, אבל בהצגה הזו היא גם סמל. היא הצהרה על זהות. היא הצהרה על המקום שאליו נלך ומה שמסוגל לרמוס אותנו בדרך.

הפלטה הצבעונית של לבן שחור ורוד צהוב יוצרת עולם שמזכיר זירת ניסוי פסיכולוגית. עולם שעשוי ממשטחים אנושיים שכל תנועה בו מעלה את השאלה מי מפעיל את מי. מי מחזיק את הידית ומי הוא הידית עצמה.

לוין לדור שגדל על רעש

אחת ההצלחות הבולטות בהפקה היא החיבור בין עומק לויוני קלאסי לבין הפרשנות שמרשה לעצמה לשבור את הקצוות. לא להפוך את המחזה למחווה, אלא למפגש. הדור החדש של הסטודיו מביא אל הבמה חוצפה רגשית, דרך הבימוי המהודק של . יש פה יכולת להחזיק רגעי כאוס לצד רגעי מינימליזם. חופש משחק שלא נובע מניסיון אלא מתחושת גוף שאומרת: אני כאן כדי לגלות מה זה תיאטרון, וזה עובד.

פילוסופיה של חפץ ושל חירות

מעבר לעלילה המפורסמת, ההפקה מחדדת שאלה פילוסופית עמוקה: מהי חירות. האם חירות היא יכולת הפעולה או היכולת שלא לשחק את המשחק. חפץ של מנצור אינו חפץ של מישהו אחר אלא חפץ לעצמו. אובייקט שמסרב להיות אובייקט. יצור שקט שמסרב לתת לסביבה להגדיר אותו. בתוך הכאוס ההלוויני, דווקא שתיקתו הופכת לצעקה הפילוסופית של ההצגה.

והצעירים על הבמה, כמעט כל אחד מהם, מגלמים את המאבק הזה בין חופש לבין הצורך להיכנע לחוקים של העולם. יש ביצוע מדויק, משוכלל, ולעתים כמעט מפעים של ניואנס רגשי. יכולת לעבור מצחוק לפחד, מהגזמה לבדידות. הם מביאים איתם אנרגיה שמזכירה שהיצירה החיה נולדת מחדש בכל דור.

בשורה התחתונה

הפקה זו של חפץ מצליחה להיות מחודדת, מודעת לעצמה ומלאת חיים. יש בה שחקנים צעירים שטרם למדנו להכיר, אבל כבר עכשיו ברור שהם מחזיקים יכולות משחק מרשימות של ביטחון, רגישות ויכולת להחזיק מורכבות. זוהי הצגת אנסמבל צעיר שמבין את לוין אבל גם מביא אותו למקום חדש וטרי. מחזה על חפץ שמתעקש להיות אדם וביצוע שמתעקש להזכיר שתיאטרון הוא מקום שבו כל דבר יכול להפוך למשהו אחר.

מחזה: חנוך לוין

בימוי: רם גואטה

חפץ: ניב מנצור
טייגלך: נאור חריש
כלמנסע: אביטל רודצקי
פוגרה: סיוואר סעדי
ורשביאק: אפיק וקסנברג
אדש ברדש: גל מילדב
שוקרא: פאול אנונין
חנה צ'רליץ: רחל נועם / עדי פיירניק

עיצוב תפאורה: נועה גולדשטיין
עיצוב תלבושות: יותם רותם
עיצוב תאורה: איל דניאל
מוזיקה: יוני גבורה
עיצוב תנועה: אילן זכרוב
הדרכת עברית: נעם בראט
מנהל הפקה: אייל תבורי
ע. מנהל הפקה: רמי לאסרי
צילום וטריילר: רדי רובינשטיין

צילומים לכתבה זאת: אביבה רוזן