הפקה ענקית, שמשלבת את ההצגה של תיאטרון גשר עם האופרה הישראלית ועם התזמורת הסימפונית של ראשון לציון בניצוחו של דן אטינגר. שלושה מטאורים שיתפו פעולה, במסגרת ה jaffa fest, והביאו את היצירה הקלאסית של בכיר משוררי רוסיה, אלכסנדר פושקין, בלבוש ייחודי.
עלילת הרומן: יבגני אונייגין, צעיר אצולה פטרבורגי עשיר ושבע מהחיים, יורש אחוזה בכפר. הוא מתיידד עם המשורר הצעיר ולדימיר לנסקי. דרך לנסקי, הוא פוגש את אהובתו של לנסקי, אולגה, ואת אחותה המתבודדת, טטיאנה לרין.

טטיאנה מתאהבת באונייגין וכותבת לו מכתב אהבה נואש. אונייגין, עייף וציני, דוחה אותה בשיחת מוסר קרה. מתוך שעמום וזדון, הוא מפלרטט עם אולגה במסיבה, מה שמביא את לנסקי הקנאי לקרוא לו לדו-קרב. אונייגין יורה והורג את לנסקי. הוא נמלט מהכפר.
כעבור שנים, אונייגין פוגש את טטיאנה במוסקבה; כעת היא גברת נשואה ומכובדת. אונייגין מתאהב בה נואשות ושולח לה איגרות. טטיאנה מודה שעדיין אוהבת אותו, אך נאמנה לבעלה, דוחה אותו בתורה. אונייגין נותר כורע על ברכיו, והסיפור נחתם במעגל החמצות טרגי.
“יבגני אונייגין” של תיאטרון גשר, יצירה אדירה המבוססת על אותו רומן בחרוזים של אלכסנדר פושקין ועל המוזיקה של פיוטר איליץ׳ צ׳ייקובסקי.
המופע הזה נע על הציר המשולב והמורכב שבין מוזיקה קלאסית חיה לבין תיאטרון פואטי, ומצליח להפוך את המפגש הקאנוני לרגע תיאטרוני חי, חד-פעמי, שמתרחש מול העיניים.

זהו מופע שהוא גם קונצרט, גם אופרה מאוד מלודרמטית, וגם מחווה עמוקה למקורות, שעשוייה כך שנרוויח מכל העולמות האמנותיים הללו, ויחד עם זאת הוא נשאר 'גשרי' לחלוטין, חזותי, נושם, פיזי, אנושי, תיאטרלי.
היצירה כולה, שעובדה למחזה על ידי אלביס הרמניס ורועי חן, ובוימה על ידי רגינה אלכסנדרובסקיה, מציגה כבר בפתיחה את היד הבטוחה של גשר בבניית עולם. הבמה מלאה ברהיטים לא אטרקטיביים, חדרי בית של אצולה אך הם לא מהודרים.
כאשר אנו שומעים את הצלילים הראשונים של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, שנכנסת בשלב מאוחר יותר, בניצוחו המדויק של דן אטינגר, הם עוטפים את האולם.
כבר ברור שמדובר בשיתוף פעולה שאינו רק קישוט מוזיקלי אלא חלק אינטגרלי מהדרמה. החיבור בין התיאטרון לבין התזמורת, שמופיעה על הבמה כדמות נוספת, מרגיש כאן טבעי ומדויק, כאילו נכתב מראש.

השאלה הגדולה תמיד היא: איך מציגים היום סיפור שהוא גם רומנטי, גם טראגי, וגם רוסי מובהק, בלי לגלוש לקיטש או לריחוק? התשובה של גשר היא בעזרת ריאליזם רגשי וסגנון משוכלל שמצליח להעניק מרחק וקרבה בעת ובעונה אחת.
הבחירה להציג את "אונייגין" לא כאופרה שלמה, אלא כעיבוד דרמטי המשלב קטעים מוזיקליים חיים, טקסט פואטי ומשחק פיזי, מעבירה את המרכז מכוחו של הקול האופראי אל הלב הפועם של הדרמה. זה לא ניסיון לשחזר את צ’ייקובסקי; זה ניסיון לתרגם את המקור של פושקין לזמן ולמקום משותפים לכל האמנויות הללו, ולהגיש סיפור על אהבה לא ממומשת, על פספוס, על תשוקה, ועל גאווה שגורמת להרס.
הטקסט נע בגלים בין נאמנות למקור לבין התאמות למעברים בין האמנויות. התוצאה היא קצבית, עשיר ורב-שכבתי, שנשמעת מוכרת אך מרגיש ייחודית ומגוונת. השפה נשארת, העברית של התיאטרון והרוסית של האופרה מתחלפות זו בזו, אך המעברים הם בחירה אסתטית, לא מחסום.
תיאטרון גשר תמיד הצטיין בויזואליות, וגם כאן הבימוי יוצר תמונות שמצטלמות בזיכרון, לעיתים פיוטיות, לעיתים אכזריות ביופיין. יש רגעים שנראים כמו ציור רומנטי שהחיים התפרצו לתוכו.

ריקוד גופים, אור מדויק, פיסות בד, חלל שנפתח ונסגר בתנועה, כל אלה יוצרים אווירה של עולם רוסי. הריקוד של השחקנים, לשונו של תיאטרון גשר, מייצר דרמה גם כשאין מילה אחת. דווקא בהפקה שבה המוזיקה כה דומיננטית, הפיזיות של השחקנים נדרשת ומגיעה לרמה גבוהה במיוחד.
הליהוק מבריק. בראש ובראשונה, שלומי ברטונוב בתפקיד אונייגין. הוא אינו גיבור רומנטי קלאסי, אלא אדם ריק, חסר מנוחה, כזה שמפחד מהעולם ומעצמו. הוא מביא עמו נוכחות כזו שהקהל לומד לחשוד בה. הוא יפה, כריזמטי וחד, אבל ריק מבפנים. ההפקה לא מבקשת שנאהב אותו, אלא שנבין אותו, נרקיסיסט, אגוצנטרי, ובכל זאת פגיע מתחת לכל השכבות הללו, וזה עובד. ברטונוב נותן הופעה מרובדת: יהירות מצד אחד, פגיעות עמוקה מצד אחר, המבליטה את הפחד שלו מאינטימיות, ולכן הדחייה וההרס שהוא מביא.

נטע רוט כטטיאנה מביאה אישה צעירה שמתאהבת באופן טוטאלי, על גבול הנאיבי, אבל היא מצליחה לעשות זאת בלי להפוך אותה לקריקטורה של רגש.
היא עולה לבמה כילדה-אישה ובהמשך הופכת לאחת הדמויות החזקות שבמחזה. סצנת מכתב האהבה מוצגת בפשטות כובשת, המדגישה את כוחו של הרגע האמיתי שמתקרב בשקט.
הנרי דוד כמשורר לנסקי הוא הלב הפועם, התום שנגדע. הוא החום האנושי, הניגוד המוחלט לקור של אונייגין. דמותו של המשורר הצעיר והטהור מקבלת כאן מקום ראוי. הקרב בינו לבין אונייגין, שמוביל לטרגדיה, מבוים בעדינות ובחוכמה: לא כדו־קרב פרוע, אלא כגורל בלתי נמנע.
נעמה מנור כאולגה, יחד עם שאר דמויות המשנה ובהן עידו מוסרי המגלם את פושקין (ובכך מלווה את הסיפור כרוח מספר), מצוינים ומדויקים ומאירים את העולם.
סיפור האהבה בין אולגה המתוקה ללנסקי הוא יפהפה וטראגי בסופו. הוא ממחיש לנו כיצד קנאה מטופשת יכולה להרוס חיים שלמים, למול סיפורם של אונייגין וטטיאנה הוא סיפור החמצה ענק וגדול מהחיים.

דמותו של פושקין עצמו, אותו משחק מוסרי, היא הדמות שנוספה למחזה והיא דמות המספר שמביאה עמה גם אתנחתות קומיות שנחוצות מאוד לסיפור טראגי כל כך.
כוחו הגדול של המופע, המופק במסגרת Jaffa Fest, הוא בחיבור העמוק לתזמורת. לא מדובר בליווי, אלא בדיאלוג. הקונצרט עצמו הופך לדמות על הבמה. לפעמים התזמורת אומרת את מה שהשחקנים שותקים, ולפעמים היא מתנגשת עם המתרחש ומייצרת מתח אנרגטי. קרדיט גדול מגיע למנצח ולנגני התזמורת הסימפונית ראשון לציון, דן אטינגר וכן לזמרי האופרה הישראלית, אלה וסילביצקי, רחל פרנקל, אלכסיי דולגוב, ויונוץ פסקו, המצליחים לשמור על עדינות כשהסצנה זקוקה לה, ולתת פרץ רגשי כשהבמה מאפשרת זאת. זוהי הפקה דו לשונית עם כתוביות בשתי השפות, המעצימה את הנגישות לטקסט המורכב.
ההפקה מצליחה להעניק נפח רגשי גדול מבלי להיות כבדה מדי. היא שירה ותיאטרון, ששומרת על קצב מאוזן: הדרמה מתפתחת לאט כשצריך, ומאיצה כשנדרש. הבחירה לא למהר מאפשרת לקהל להרגיש את הדמויות, לא רק להבין אותן.
“יבגני אונייגין” המשולב יוצר תחושת השלמה עצובה: ההבנה שהחמצות הן חלק מהחיים, ושאהבה גדולה מגיעה לעיתים קרובות מדי מאוחר מדי. זהו מופע מרגש, מדויק, ויזואלי להפליא, עם משחק מהשורה הראשונה ומוזיקה שחודרת ללב. זןהי אחת ההפקות המעניינות של גשר, עם הסימפונית ראשון לציון והאופרה הישראלית.
★★★★☆ – 4.5 כוכבים
9 בסולם אביבה
על פי הרומן בחרוזים של אלכסנדר פושקין
מוזיקה פיוטר איליץ׳ צ׳ייקובסקי
עיבוד למחזה אונייגין הערת שוליים אלביס הרמניס ורועי חן
בימוי רגינה אלכסנדרובסקיה
מנצח דן אטינגר
התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון
שחקנים מתיאטרון גשר
זמרי האופרה הישראלית
הפקה במסגרת Jaffa Fest
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©