נובמבר 30, 2025
לאונרד כהן, יהודי שנולד במונטריאול ב-1934, ביסס את מעמדו כמשורר, סופר וכזמר יוצר בעל השפעה תרבותית מכרעת. במהלך למעלה משישה עשורים, כהן הציג תיעוד אישי ועמוק של הקונפליקט האנושי, תוך חשיפת פגיעות וכאב שהפכו לציר המרכזי במכלול עבודותיו.
יצירתו של כהן, העוסקת באהבה, תשוקה, דת, ספק, ניכור ומעל הכל קבלה של קיום מורכב, אינה רק שיקוף, אלא ניתוח של המצב הקיומי.
הכאב שלו, שחדר לטקסטים העמוקים שלו לעתים, הוא שהעניק ליצירתו את תחושת האותנטיות והחוכמה. כהן, שהגיע לישראל בזמן מלחמה, ואפילו הופיע בפני חיילים בדרכו הצנועה, מאפשר למופע זה אמירה חדה על מלחמות, אהבה, ילדים ואלוהים.
המופע 'לאונרד', שמועלה בתיאטרון תמונע בבימויה של נאוה צוקרמן, מתנתק מהפורמט המסורתי של מופע מחווה. זוהי עבודה עריכתית ממוקדת, המשתמשת אך ורק בשירה ובפרוזה של כהן כדי להדגיש את האנושיות המורכבת, הפגיעות האישית והכאב המעצב שאפיינו אותו. זוהי בחירה נבונה ביותר, לא לנסות להתפשט על תחומים רבים מדי, לא לנסות לצלול לביוגרפיה הרחבה והמורכבת מאוד, לא לנסות לגעת ברוחב היצירה, אלא להתמקד בעדינות, בנגיעות קטנות, בכמה רבדים בנפשו של האמן המיוסר.
במקום לספר סיפור כרונולוגי, המופע מציע קפיצות בין רגעים ובין מצבי רוח, כשהוא מתמקד בעניינים פנימיים, הקשרים המשפחתיים, מערכות היחסים המהותיות והמאבק העצמי של אמן שמתח את הקצוות.
הדגש הבימתי במופע מושם על הרצף המעורב בין טקסט מדובר לבין ביצוע מוזיקלי. הדיבור, המבוסס על כתביו הפרוזאיים והפואטיים, מאפשר לחדור אל תוך תהליך המחשבה של כהן, בעוד שהשירה מציעה את הפריקה הרגשית המוכרת. רצף זה הופך את המופע למעין חקירה ספרותית שמוצגת על הבמה, וכל הטקסטים המדוברים והמושרים נכתבו על ידי כהן עצמו.
השחקן הראשי גיל אלון, המגלם את לאונרד כהן, אינו מנסה לחקות אותו, אלא לגלם את תמצית דמותו ונוכחותו. השחקן מציג על הבמה ג'סטות מאופקות אך משמעותיות, המלוות את הדיבור והשירה ומעניקות לו ממד פנימי. הוא מצליח להעביר מורכבות של אדם שהיה נעים ומלבב אבל גם היה מסוגל להכאיב ולגרום לגיהנום בנפשן של בנות זוגו.
האווירה הבימתית נוצרת באמצעות עיצוב מדויק. גם התאורה המכשפת, מעשה ידיו של מתן פרמינגר, שבתוספת עשן הופכת את הבמה הריקה כמעט לעולם קסום. אפקטים אלו יוצרים מערבולות של אור וצל, המייצגות ויזואלית את המורכבות הפנימית של כהן, שיש בה מערבולות של חיים, אהבה, כאב וסבל נפשי. התאורה הסגנונית, לעתים קרובות ממוקדת ואינטימית, תורמת לתחושת הדמיון החולפת לכהן, ויוצרת אשליה רגעית של נוכחות האמן.
גיל אלון מצטיין בהדגשת המעברים הדרמטיים בנפשו ובתקופות חייו של כהן. הוא מנווט את הדמות בין מצבי רוח שונים, מהניכור המאפיין את שיריו המוקדמים, דרך הכמיהה הבלתי פוסקת לאהבה. בבחינת יחסיו הרומנטיים, המופע עוסק באובססיה, בבדידות ובצורך להגיע אל הקצה, כפי שמבטא כהן: 'קחי אותי אל קץ האהבה'. הדינמיקה הבימתית מדגישה את המאבק המתמיד של כהן בין בדידות לחופש, כשהוא מתאר את עצמו: 'כמו ציפור על חוט, כמו שיכור במקהלת חצות, ניסיתי בדרכי להיות חופשי'. המעברים הדינמיים ממחישים את האופן שבו כאב אישי וחיפוש אחר חופש הפך למוטיב מרכזי באמנותו.
בניתוח המציאות החברתית והקיומית, המופע משלב את יחסו הנוקב של כהן לכאוס העולמי, ומדגיש את המאבק שלו מול התפרקות הנורמות. הקריאה 'אמא, אמא, אמא' מתוך שיריו, מהדהדת במופע כזעקה לחסד מול תקופה של תוהו ובוהו ושל ספק דתי ומוסרי.
ציר מרכזי נוסף במופע הוא הצגתן של שתי מערכות היחסים המשמעותיות ביותר בחייו של כהן, סוזן (שאינה מושא השיר 'סוזן' כפי שטועים לעתים לחשוב) ומריאן אילן (מושא הכתיבה של 'היי שלום, מריאן'). שתי מערכות יחסים אלו אינן רק סיפורי אהבה, אלא נקודות מפתח בהתפתחותו הרגשית והיצירתית של כהן, המייצגות תשוקה, אובדן, ובסופו של דבר, קבלה.
שתי השחקניות, אנה בנימין וגל פאר, המגלמות את דמויות הנשים הללו, מציגות כישורים מורכבים. הן אינן רק שחקניות, אלא גם זמרות ונגניות, והשילוב של יכולות אלו מאפשר לבחון את מערכות היחסים המכאיבות הללו מנקודת מבט רב ממדית. דרך קולן ונגינתן, הן מביאות לידי ביטוי את ההשפעה של נשים אלו על כהן, הן כהשראה והן כמקור לייסורים, בהתאם למילותיו: 'הייתה לך סכין קטנה בעין שלך, אבל זה היה טוב בשבילי'. השימוש במוזיקה חיה על הבמה, בניהול מוזיקלי של אייל שכטר, מטשטש את הגבול בין הזיכרון המבויים לבין הרגש המיידי, ומעמיק את הניתוח הבימתי של הטקסט.
המופע 'לאונרד' מציג את ההבנה שאין הפרדה בין הכישרון הגדול של כהן לבין הכאב והמורכבות שאפפו את חייו. הטקסטים שנבחרו, על רקע הופעת השחקנים והעיבוד המוזיקלי, מנתחים את הדרך שבה ספקות אישיים וכישלונות רומנטיים הופכים לחומר אמנותי בעל תוקף אוניברסלי. כאבו של כהן, האדם שתמיד נראה עומד "על מגדל הפיקוח של האהבה", מתורגם לשפה שמתחברת למציאות העכשווית, לרבות לאובדן ולשאלות הקיומיות המלוות תקופות של משבר. המופע מחזיר את כהן, כפי שהוא מוגדר בו, למקום שאהב, שוב בזמן מלחמה, והוא נושא מסר רלוונטי לזמננו.
בשורה התחתונה, המופע מכוון להגיע לרגע של קתרזיס. האפלה והכאב שבלב היצירה אינם נותרים בחלל ריק, אלא מוצאים את דרכם אל הסכמה מורכבת ורבת רבדים. דרך המאבק הממושך בין האנושי לגורלי, הניתוח הבימתי מוביל אל המילה המפורסמת ביותר בלקסיקון של כהן: 'הללויה', השיר האהוב ביותר שלו, כנראה. מילה זו, על פי פרשנותו, אינה רק שבח דתי, אלא קבלה אירונית ומלאת חסד של עולם שבור, של אהבה שנגמרה, ושל חיים שהסתיימו. זוהי ההשלמה של המשורר עם מציאותו, המותירה את הצופה עם תחושת עומק ופיוס מול הפגיעות האנושית.
בתום המופע, פגשתי בחוץ את אנה בנימין, ששיחקה וניגנה כמריאן. אנה, שזה עתה סיימה את לימודיה בסטודיו יורם לוינשטיין, סיפרה כי זאת זכות ענקית לעבוד עם נאוה צוקרמן כבמאית. היא סיפרה על תהליך עבודה ממושך ומורכב, שבו היה מקום גם לתרומה וליצירתיות שלה, ושל חברתה גל פאר, שעשתה גם היא מסלול דומה לשלה: תחילה לימודי מוזיקה, ואחר כך לימודי משחק.
בימוי: נאוה צוקרמן
תרגום לעברית: גיל אלון
ניהול מוסיקלי: אייל שכטר
מוסיקות נוספות: טל יניב ואייל שכטר
עיצוב במה ותלבושות: טל אריאל ארביב
עיצוב תאורה: מתן פרמינגר
עיצוב סאונד: אוהד מנור
עוזרת בימאית: נילי למדן
שחקנים / משתתפים: גיל אלון, אנה בנימין, גל פאר
צילומים: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©