לילה טוב אמא, בקאמרי

מרשה נורמן, המחזאית והתסריטאית האמריקאית כתבה רבי מכר רבים, ביניהם את התסריט ל'גשרים של מחוז מדיסון' ו'הצבע ארגמן'. גם 'לילה טוב אמא' (night, mother), התחיל את דרכו כתסריט, עליו זכתה בסופו של דבר בפרס הפוליצר בשנת 1983. ההצגה הועלתה כבר מספר פעמים בארץ, בין השאר כיכבו בה: בשנת 1984 אורנה פורת בתפקיד האם ותיקי דיין בתפקיד הבת, בתיאטרון הקאמרי. ליאורה ריבלין בתפקיד האם ונינה קוטלר בתפקיד הבת (בבימויו של איציק ויינגרטן), ובשנת 2006 חזיתי בקאמרי בגרסה בה שיחקו תיקי דיין, הפעם בתפקיד האם וקרן מור, בתפקיד הבת, בתצוגה מטלטלת של רגשות.

כל גרסה מביאה איתה נשמה משלה, וכל שחקנית משחקת את התפקיד אחרת, וגם לבמאית של ההצגה העכשווית, שיר גולדברג, יש מקום רב לפרשנות ולהתאמה לימינו. ההצגה בה מככבות שתי שחקניות, מביא דרמה גדולה של חיים קטנים, אותה נושאות שתי שחקניות שיש משא רב על כתפיהן. אודיה קורן בתפקיד האם, עם סיפור האם המורכב שהיא מביאה מחייה, ונטע גרטי בתפקיד הבת, מביאות עימן רגשות של שתי נשים שגרות יחד, שיש להן אחריות זו כלפי זו, ומערכת יחסים מורכבת, כפי שקורה לא אחת בין אם ובת, על אחת כמה וכמה אם הן חיות יחד בגילאים מתקדמים.

לב ההצגה הוא, כמובן, רצונה של הבת להתאבד. רבים חיים כמוה, מכישלון אל כישלון, עם מעט מאוד נחת מחיי אהבה, משפחה וקריירה, וממשיכים את חייהם מכוח האינרציה. אולם בהצגה שלפנינו, הבת, שחיה עם אימה ומטפלת בה, מחליטה כי לא עוד. זוהי אינה החלטה אימפולסיבית. זאת החלטה שמתבשלת אצלה כבר זמן רב. היא אינה יכולה לשאת יותר את חייה, ואחד העניינים הבודדים שמחזיק אותה עדיין בחיים הוא הצורך לטפל באם. תחושת המחוייבות הזאת מביאה אותה להשאיר לאם הודעות קוליות בסגנון של ימינו, אלמנט שמביא אותנו בזמן לתקופתנו. בהודעות הקוליות היא מנחה את האם איך לנהוג בכל מצב. רק לאחר שתשלים את המחוייבות הזאת, היא תרשה לעצמה לפרוש מהחיים שמאסה בהם.

עלילת המחזה מתרחשת בערב אחד, ובכך היא מעבירה לנו את הזמן המדוייק בו מתרחש המחזה. הערב של האם והבת מתפתח מול עינינו. אנחנו חוזים במערכת היחסים ביניהן, שתי נשים שחיות באיזור כפרי של ארצות הברית, איזור של רמה סוציואקונומית נמוכה, ציפיות ונורמות של המעמד הנמוך מזה שאנו רגילים לחזות בו בסרטים האמריקנים. יחד עם זאת, מערכת היחסים המורכבת שבין האם לביתה מתגוללת כאן לפנינו, לצד הבנה כיצד מקומה של הבת במשפחה, כמי שהייתה תמיד הכבשה השחורה, המאכזבת התמידית, שמעולם לא ציפו ממנה לעשייה משמעותית ומעולם לא הצליחה בדבר, לצד אח שתמיד היה המצליח והדוגמא שיצרה אצל הבת תחושת ייאוש תמידית, וציפיה שהגשימה את עצמה לכישלונות מתמידים.

הבת הדיכאונית מחליטה לקטוע את רצף הכשלונות שמגדיר את חייה, ומכאן מתחילה הדרמה של הערב המשותף של שתי הנשים. הבת שואלת את אימה איפה השאיר האב, שנטש את המשפחה לפני שנים רבות, את האקדח שלו. כמעט בהסח הדעת האם עונה על השאלה, לפני שהיא נזכרת לשאול, מדוע הבת זקוקה למידע הזה. בתחילה הבת אינה אומרת את האמת. רק עם התפתחות הערב היא תסביר את מניעיה להתאבדות. האם נותרת חסרת אונים, הרגשה שעוברת היטב אל הצופים. חוסר האונים הזה, למנוע צעד נורא כל כך מצד אדם קרוב, בת, הוא נורא משאול.

האם עדיף היה שהאם לא תדע, אלא תתקל במציאות הנוראה לאחר התרחשותה, על שאלה נוקבת זו מנסה הדיאלוג בין השתיים לענות. אודיה קורן המצויינת יוצאת מגידרה, בנסיונותיה הנואשים ומכמירי הלב לשנות את רוע הגזירה. שוב ושוב היא הופכת במוחה ובדיבורה ומנסה לשחזר ולהבין מה היה כל כך נורא ובלתי אפשרי. לשווא. נטע גרטי, מיטיבה לגלם את הבת אכולת הבדידות והאכזבות כשהיא נחושה בדעתה לבצע את המהלך הקשה. היא ממלאה קודם את מה שהיא רואה כחובתה, היא מסדרת את סידורי הבית ומשאירה, כאמור, הנחיות מוקלטות. המשחק של שתי הדמויות זו עם זו, ורצונן הנואש של כל אחת מהן לדבוק בדרכה, משאיר את הצופה מרותק למתח ההולך ונבנה.

האם תצליח האם לשנות את רוע הגזירה? המחזה מוביל אותנו בדרך בלתי נמנעת. ככל שהעלילה מתגלגלת, אנחנו מבינים שיש לבת רק פתרון אחד, והוא זה שמנוגד לרצון האם.

ההצגה מעלה דילמות רבות של יחסי אם ובת, בתוך התמודדות נפשית ומצוקות יומיומיות של נסיבות החיים שלהן בשולי ארצות הברית, שהיא לא תמיד ארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות, לעיתים היא המקום העלוב הזה, שממנו אי אפשר לטפס החוצה. שתי השחקניות נפלאות ומציגות משחק אמין ביותר. בסיום ההצגה נדמה שיש צורך בעיבוד מעמיק של הרעיונת והחוויות המועלות בה בכישרון משחק רב.

התפאורה, המדמה בהצלחה דירה על חדריה השונים, מעבירה באותנטיות את החיים בה וגם התלבושות והאביזרים מוסיפים הנאה לחוויה. הצגה שבהחלט מעשירה את חוויות החיים , על רבדיהם השונים.

הגרסה הזאת של הקאמרי, בבימויה של שיר גולדברג, מביאה את 'לילה טוב אמא' לימינו, למציאות חיים שהיא גורלם של לא מעטים גם היום. רובם המכריע לא נוקטים בפעולות שאנו רואים כאן, אך מחשבות על התאבדות כפתרון יציאה מחיים עלובים, או מקשיים צפויים ובלתי צפויים, הן לא נדירות. לצד זה, בדרך כלל הדיבור על התאבדות הוא בדרך כלל צורה של זעקה שמבקשת 'תעצרו אותי'. כאן, אין הדבר כך. הבת מכינה את האם, כל אותו ערב בו אנו חוזים הוא ערב של הכנה. הבת מנקה את מצפונה ממה שהיא תופשת כעניין האחרון שעליה להסדיר לפני מותה, לדאוג לרווחתה של האם. סדרת הפעולות השגרתיות שהיא עושה רק מחזקות אצלה את הרצון למות, את תחושת הייאוש מהחיים.

בשורה התחתונה: הצגה שאינה תמיד קלה לצפייה, אך בזכות משחק מצויין ובימוי משובח, היא מצליחה להביא את הנושאים הטעונים של התאבדות ויחסי אמהות ובנות בתוך הקונטקסט החברתי כלכלי והציפיות החברתיות אל ימינו והיא רלוונטית ובועטת. גם מיקומה באולם הקטן בו הקהל יושב מסביב לבמה, יוצר אפקט של אינטימיות.

• מאת מרשה נורמן
• תרגום רבקה משולח
• בימוי שיר גולדברג
• תפאורה ארנה ברנט שמעוני
• תלבושות יהודית אהרון
• מוזיקה איתמר גרוס
• תאורה אמיר קסטרו
• ע' במאית רותי גפן
• משתתפות אודיה קורן, נטע גרטי

צילום: שמחה ברבירו