מי שלא נולד מפסיד, בקאמרי

'מי שלא נולד מפסיד' הוא ביטוי חנוך לויני טיפוסי, עם האיפכא מסתברא שבו. 'כדאי להיוולד, טוב להיוולד, ומי שלא נולד מפסיד בגדול' (מתוך סוחרי הגומי). הרי אם לא נולד, איך יידע שהפסיד? משפט זה, עליו מבוסס שם ההצגה, או שמא שם המופע בקאמרי, נכתב, כמובן, באירוניה. חלק מהדמויות שלו, אגב, דווקא מצטערות על כך שנולדו, או שנותרו בחיים. אבל לוין מחזיק בשני ההפכים גם יחד.

לצד האירוניה והסאטירה המלגלגת יש גם כוח חיים שמפכה מתחת בכל העוז. אצל לוין יש אופטימיות, שמוסתרת על ידי צל כבד של פסימיות ואבל. אין עוד כמוהו להראות את כל הצדדים של החברה הישראלית המורכבת, של הישראלי שהוא אוד מוצל וגם חצוף ופורץ גבולות, שיש בו בכפיפה אחת, גם גניוס וגם אידיוט.

החברה הישראלית שחיה על חרבה מתוארת היטב בשירו, 'את ואני והמלחמה הבאה', חברה שבה אישה מתחתנת יודעת שיש סיכוי רב שתאבד את בן זוגה לעוד מלחמה מטופשת במזרח התיכון שלא מפסיק לבעור, על ברכיו של סכסוך בלתי נגמר. כל מה שכתב לוין, שעדיין נחשב לגדול מחזאי ישראל בעיני רבים, שריר וקיים, לצערנו. הוא הפליא לתאר את הישראליות המכוערת, שואפת ריב ומדון, בין אומות, בין עדות ובין יחידים.

עוד הפליא לוין לתאר את אופי האדם מצידו הקשה. האדם שלו, שהוא אוניברסלי, אבל בעיקר ישראלי, ביקורתי כלפי עצמו ולכן גם כלפי אחרים. הוא בא חשבון עם הכל ועם כולם. יש בו קטנוניות, שאינה מאפשרת לו להיות טוב או  ליהנות מהחיים.

כל תיאטראות ישראל, כולל הקאמרי, מעלים מידי פעם מחזות של לוין. מחזות שלו מושרים גם באופרה ורצים במדינות שונות בעולם בגרסאות מקומיות. לוין עדיין פופולרי בארץ בתיאטראות הרפרטואריים ובפרינג' גם יחד.

הקאמרי, לעומת תיאטראות אחרים, בחר להעלות בשנה האחרונה, לרגל שמונים שנה להיוולדו של גאון המחזאים שלנו, דווקא מקבץ של טקסטים ממחזות, משולבים בשירים שכתב לוין. התוצאה במופע 'מי שלא נולד מפסיד' מציירת תמונה של השקפת העולם הלוינית אך מאפשרת לנו מידי פעם אתנחתא קלה של חיוך מקרב לב. לצד האמיתות הקשות והדמות הבלתי מלבבת של האדם הלויני, אנחנו מקבלים גם איזה שהוא צד רך, אופטימי יותר. זה כמובן בזכות הבמאית טל ברנר, שבנתה את המופע כך, שישלב את צדדיו השונים ומורכבותו של לוין. יש יתרונות לדרך המעודנת בה מוגשים הדברים. יצירותיו של לוין הן הרי קשות לעיכול מיסודן.

כאשר הבמה מעוצבת כחוף ים, יש בכך אמירה. חוף הים שלנו הוא מקום מפגש, מעין כיכר העיר של היוונים. שם נפגשים אישה שרואה בעצמה אריסטוקרטית מול גבר שהוא מוכר ארטיקים, והוא מנסה להתחיל איתה. שם יושבים ילדים שעדיין אינם יודעים את גורלם, ללכת לצבא ולמות על קידוש המדינה. ברנר, שהיא במאית שמתמחה ביצירות של לוין, אשר ראיינתי פה , קיבלה על עצמה המשימה המורכבת, להביא את לוין על שלל גווניו.

בימים קשים אלה היא מביאה לנו את לוין מזוויות שונות, בעטיפה שמאפשרת לצופים לצאת עם חיוך. יש בחיוך הזה גם כאב, בסימן ימים אלה, אבל יש בו גם שמחה כלשהי.יש לציין, כמובן, את משחקם של הוותיקים בחבורה, ליאורה ריבלין ורמי ברוך, שהכירו את לוין ועבדו עימו, וגם את הצעירים, בהם כינרת לימוני, יניב סוויסה, תום חודורוב והאחרים. כולם גם שרים להפליא את השירים שכתב לוין למחזותיו. ראוי, כמובן, לציין גם את המוזיקה שעיבד איתמר גרוס ואת הכוריאוגרפיה של אריאל נ. וולף.

בשורה התחתונה: תמצית ראויה של חנוך לוין, שחקנים שיודעים גם לשיר ולהביא לנו את חנוך לוין כרוחו, בבימוי מעודן של טל ברנר.

מי שלא נולד – מפסיד | התיאטרון הקאמרי של תל-אביב