נפש יהודי בסטודיו יורם לוינשטיין

נפש היהודי המסוכסך עם עצמו

העלאת המחזה נפש יהודי מאת יהושע סובול הוא אתגר גדול לשחקנים בשלים, לא כל שכן לסטודנטים, מוכשרים ככל שיהיו. יחד עם זאת, ניתן לציין, שלרוב הסטודנטים עמדו במשימה בגבורה, עם הבימוי המסור של עדי גילת שהוסיפה נדבכים שונים, צבעוניים יותר, לטקסט של סובול.

הכתיבה של סובול ממחישה דרך ביוגרפיה אמיתית של יהודי אחד את הקונפליקט היהודי באירופה של לפני מלחמת העולם הראשונה. מעבר לכך, זהו תיאטרון שמחפש עימות. לא רק עם העבר, אלא עם רעיונות שממשיכים להדהד גם בהווה. המחזה המבוסס על דמותו האמיתית של הפילוסוף האוסטרי אוטו ויינינגר, אינו מבקש להצדיק את גיבורו ואינו מגנה אותו. הוא מנסה להבין כיצד נולדת שנאה עצמית כה עמוקה, עד שהיא הופכת לאידיאולוגיה סדורה, ועד שהיא מכלה את נושאה מבפנים. ויינינגר, שהיה מן הסתם גאון מטורף מלידה, שחייו הסתבכו עוד יותר בצל היסטוריה משפחתית וחברתית, הלך בכל צעד קרוב יותר למותו. זהו מסע ידוע מאליו, ובכל זאת הוא מרתק.

ההצגה מתרחשת בלילה האחרון בחייו של ויינינגר, רגע לפני התאבדותו. ויינינגר מגיע בכוונה תחילה לבית בו מת בטהובן. זהו לילה שבו התודעה הופכת לזירת קרב. דמויות מעברו, ממחשבתו ומעולמו הרעיוני, מופיעות ונעלמות, לא תמיד כישויות ריאליסטיות אלא כהתגלמויות של קולות פנימיים, פחדים, תשוקות ועמדות פילוסופיות.

זהו תיאטרון של נפש ולא של עלילה. הצופה מוזמן להיכנס אל מוחו של אדם שאינו מסוגל להשלים עם זהותו, אך גם אינו מצליח להימלט ממנה.

היהדות ככתם והניסיון למחוק זהות

יהדותו של ויינינגר היא מאפיין מרכזי בזהותו, ומכאן גם שם המחזה, 'נפש יהודי', אך זוהי זהות שהוא דוחה, שונא, ומבקש למחוק.

בעיניו, היהדות היא כתם, פגם מהותי שמונע ממנו להיות אדם שלם, אירופי, טהור. הוא דוחה את חבריו היהודים, את זיגמונד פרויד שהיה נוכח בחייו במשך תקופה מסויימת, מתלבט לגבי הרעיון הציוני ופוסל אותו לבסוף.

הוא בוחר להתנצר עם קבלת הפרופסורה, בתקווה שהמעבר הדתי יספק לו גאולה ויכניס אותו אל לב התרבות שאותה העריץ. אך נפשו המעונה אינה מוצאת מזור. ההתנצרות אינה מוחקת את היהודי שבו, ואינה מרפאה את השסע הפנימי. המסע הזה מסתיים בהתאבדות, לא כהתרסה בלבד, אלא כמעשה אחרון של שליטה עצמית, של הכרעה טוטאלית. ויינינגר, גאון מעורער בנפשו, פרופסור מבריק, יהודי מומר, מת והוא בן 23 בלבד.

סובול אינו מציג את ויינינגר רק כקריקטורה של יהודי שונא עצמו. להפך. הוא מציג אותו כאדם מבריק, חד, כריזמטי, כזה שרעיונותיו מסוכנים דווקא משום שהם מנוסחים היטב, בשם אמת, מוסר וטוהר. זהו מחזה פוליטי לא פחות משהוא פסיכולוגי. הוא מראה כיצד תרבות אירופית שמקדשת היררכיות, גבריות, גאונות וטוהר, מייצרת צורך להוקיע את האחר, ובהיעדר אחר חיצוני להפנות את האלימות פנימה.

בימוי כמרחב נפשי

ההפקה בסטודיו יורם לוינשטיין מדגישה את הממד הזה באופן חד וברור. הבימוי של עדי גילת בוחר בסקלת צבעים מעניינת, הנעה בין מונוכרומטיות קפוצה לבין צבעוניות נוצצת. הבחירה הזו אינה אסתטית בלבד, אלא משקפת במדויק את התנודות הנפשיות החריפות של ויינינגר. כפי שהצבעים נעים בין דלות חזותית להתפרצות, כך רגשותיו נעים בין דפרסיה עמוקה לאופוריה מסחררת.

ויינינגר נע ללא הרף בין תחושות עליונות אינטלקטואלית לבין רגשי נחיתות קיומיים, בין אהבתו לקלרה לבין משיכתו לגברים, בין חיפוש אובססיבי אחר טוהר לבין התפלשות מודעת בסחי. הקצוות הללו אינם מוצגים כסדרה של סתירות חיצוניות, אלא כמרקם נפשי אחד, בלתי ניתן להפרדה. זהו אדם שמבקש סדר מוחלט בעולם כאוטי, אך נפשו שלו מסרבת להסתדר לפי הסכמות שהוא עצמו מנסח. גילת אינה מנסה לאזן או לפייס. היא נותנת לקצוות להתקיים זה לצד זה, וכך יוצרת בימוי שאינו נוח, אך מדויק.

לקלרה, שהייתה קיימת בחייו של ויינינגר, היתה השפעה מכרעת עליו. באמצעותה הוא גילה שלמרות שהמין הנשי נחות בעיניו, הוא נמשך אליו. קלרה האמיתית כנראה דחתה אותו, והוא התייסר מכך. מיה צפיר בתפקיד קלרה היא חיננית ומורכבת, כמו יתר הדמויות בהצגה.

עמית נובחוב בדמות אוטו ויינינגר

עמית נובחוב בתפקיד אוטו ויינינגר נושא על כתפיו תפקיד כבד במיוחד, והוא עושה זאת במשחק מורכב, רגיש ואינטנסיבי.

זהו ויינינגר שאינו מבקש אמפתיה, אך מעורר אותה בעל כורחנו. נובחוב מצליח להחזיק בו זמנית חדות אינטלקטואלית וחשיפה רגשית, ביטחון רעיוני וייאוש קיומי. הוא אינו מסביר את הדמות, אלא חי בתוכה. ברגעים החזקים ביותר נדמה כי הגוף עצמו נאבק ברעיונות שהוא נדרש לשאת.

יש לעמית בהצגה גם את הצד השני שלו, הצד הנקבי שכרוך בו, והוא מופיע בדמות האישה המרתקת, הממחישה את הבלבול המיני שלו, שגרם לו להגדיר נשים כנחותות.

לעיתים, במהלך ההצגה, נובחוב אף מזכיר מאוד את ישו. גם הוא דמות של יהודי מעונה, גוף שמוקרב בשם רעיון גדול ממנו, דמות שסבלה הפך לסמל. ההקבלה הזו עולה כמעט מעצמה. כששאלתי  אותו על כך לאחר ההצגה, השיב נובחוב שהדמיון אינו מכוון, אבל בתיאטרון כמו בתיאטרון, כל צופה נותן פרשנות אישית.

אנסמבל וקולות פנימיים

משחקו של נובחוב נתמך היטב על ידי אנסמבל של שחקנים צעירים ומוכשרים, המגלמים דמויות שאינן רק אנשים אלא גם עמדות, קולות פנימיים וכוחות מנוגדים בנפשו של הגיבור. המשחק מאופק ומדויק, ואינו נופל לפאתוס. כל אחד מהשחקנים מצליח לטעון את דמותו במשמעות ברורה מבלי להפוך אותה לסיסמה. כך נוצר מארג תודעתי שבו אין קול אחד ששולט לחלוטין, אלא ריבוי מתמיד של טענות, תשוקות ופחדים.

תאורה ותלבושות ככלים דרמטיים

מרכיב מרכזי נוסף בהצגה הוא עבודת התאורה של עומר בולנז׳ר, שאינה מסתפקת בהארה פונקציונלית אלא פועלת ככוח דרמטי בפני עצמו. התאורה מנסחת מצבי תודעה, חותכת את הבמה לאזורי חשיבה ורגש, ומעצימה את המעברים החדים בין אופוריה לדפרסיה. רגעים של אור מסנוור מתחלפים בצללים חדים וכמעט אלימים, כאילו הנפש עצמה נחשפת ונכבית חליפות. האור מדגיש את הבידוד של ויינינגר בתוך חלל שהוא לכאורה פתוח, וממחיש את חוסר האפשרות למצוא מקום יציב בתוך התודעה שלו.

גם עיצוב התלבושות של דן נימרי הוא מהישגי ההצגה. אלו תלבושות גאוניות שאינן רק תקופתיות או יפות לעין, אלא טעונות במשמעות רעיונית. המעבר בין לבוש מאופק, כמעט אחיד, לבין רגעים של צבעוניות מודגשת מהדהד את התנודות הנפשיות של הדמויות, ובעיקר של ויינינגר. התלבושות משרטטות גבולות של זהות, מגדר ומעמד, ואז מערערות אותם, והופכות לכלי פעיל בהעמדה הבימתית.

כתב פלסתר על עולם של אידאולוגיות

אחד ההישגים המרכזיים של נפש יהודי הוא האופן שבו היא חורגת מסיפור ביוגרפי והופכת לכתב פלסתר רחב. ההצגה אינה תוקפת רק את האנטישמיות, אלא גם את העולם היהודי עצמו. יהודים ונוצרים, ציונים ואנטישמיים, כולם מוצגים בקלונם, כמי שמשתתפים במנגנונים של הדרה, טוהר ואלימות רעיונית. אין כאן צד נקי מאשמה. סובול אינו מחלק תעודות מוסר, אלא חושף את המחיר האנושי של אידיאולוגיות טוטאליות מכל כיוון.

מתוך כך מתבהרת עמדתו העמוקה של המחזה: אין גזע נעלה, אין מין או מגדר נעלים, בניגוד מוחלט לרעיונות שויינינגר עצמו כתב והאמין בהם מתוך שנאה עצמית. כולנו בני אדם, יהודים ובני דתות אחרות, נשים וגברים, יצורים מורכבים, סותרים ושבירים.

בשורה התחתונה

בסופו של דבר, נפש יהודי בסטודיו יורם לוינשטיין היא הצגה חשובה, לא נוחה ומעוררת מחשבה. היא אינה מיועדת לכל קהל ואינה מבקשת להיות אהובה. היא מבקשת שנחשוב, שנרגיש אי נוחות, ושנשאל מה קורה כאשר רעיון מופשט משתלט על נפש אנושית עד כדי מחיקתה. זוהי חוויה תיאטרונית שהסטודנטים התמודדו עימה בגבורה.

מאת יהושע סובול

בימוי עדי גילת
דרמטורגיה הגר רענן
עיצוב תפאורה זאב לוי
עיצוב תלבושות דן נימרי
עיצוב תאורה עומר בולנז׳ר
מוזיקה שאול בסר
עיצוב תנועה אריאל פרידמן

משתתפים
עמית נובחוב אוטו
הלל אנגל ברגר
יובל וקסלר טיץ פרויד סטרינדברג
ירדן מזרחי לאופולד
רוני אלפסי אדלאיד
דנה עבודי אדלה
מיכל ברשצקי הכפיל
מיה צפיר קלרה

מנהל הפקה אייל תבורי
עוזר מנהל הפקה רמי לאסרי
צילום סטילס וטריילר רדי רובינשטיין

צילומי סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

נפש יהודי- מאת יהושע סובול – מחזור 2026 – יורם לוינשטיין