עצבים בצוותא

עצבים זה משהו שכולנו מכירים. ישראל היא מדינה שחיה על טורים גבוהים, עם הרבה כעסים וטונים לא נעימים. מול האלימות בחוץ, אנחנו מחפשים שקט ונעימות בבית. מי שחי עם אדם מתוח ועצבני, איננו זוכה לכך. ההצגה 'עצבים' מדגימה לנו חיים לצד אדם שאינו שולט על חימתו גם בבית.

עצבים היא הצגה של טקסט מהודק ומהיר, כזה שאינו מתפזר. היא מחזיקה הרבה על מעט, ובעיקר מחזיקה מתח רגשי מתמשך שאינו מתפרק לרגע.

זהו מחזה אינטימי, כמעט סגור בתוך עצמו, שבוחר להתמקד במערכת יחסים אחת ולבחון דרכה שאלה כואבת על אהבה, מילים וכעס.

הכתיבה מדויקת וקצבית. אין בה משפטים מיותרים ואין ניסיון להעמיס משמעות מעבר למה שנאמר. כל שורה נושאת משקל, וכל שתיקה נטענת במה שכבר נאמר קודם. זהו טקסט שאינו נבהל מהאפשרות להשאיר דברים פתוחים ולסמוך על הצופים שיבינו. והם מבינים.

שני אנשי מילים, ושפה שהופכת למכשול

במרכז ההצגה עומדת מערכת יחסים שמתפתחת בין מאיה ודוד, הנפגשים בבית קפה שכונתי ומתאהבים. מאיה היא אישה צעירה, מלצרית ומשוררת בתחילת דרכה. דוד הוא סופר. שניהם אנשי מילים, אנשים שחייהם וזהותם עוברים דרך ניסוח, דיוק ושפה.

דווקא מתוך הקרבה הזו, השפה הופכת גם למוקד של קונפליקט. המילים, שאמורות לשמש גשר, הופכות לא פעם למכשול. כשהן מוגשות עם כעס, הן חדלות להיות אמצעי של קירבה והופכות לכלי של פגיעה. ההצגה מראה כיצד אלימות מילולית אינה זקוקה לצעקות. לעיתים די בטון, בבחירת מילים ובאי שליטה עליהן.

אהבה, הבטחות ויצר שאינו מרוסן

דוד הוא כל מה שמאיה אי פעם רצתה בבן זוג. הוא צוחק מהבדיחות שלה, הוא דואג לה, הוא רוצה שיהיה לה טוב. הוא איש של נתינה ואכפתיות יש ביניהם הרבה דברים טובים, כאלה שמבססים את הקשר ונותנים לו הצדקה רגשית ברורה.

אלא שמפעם לפעם, יצרו הרע של דוד גובר עליו. זה לא באמת קשור אליה. זה הוא. לפעמים הוא מתרתח על שטויות וקשה לדעת מתי זה יקרה.  הוא אינו מנסה באמת לרסנו, את הכעס, גם אם הוא מבטיח שוב ושוב שילך לטיפול.

ההבטחות קיימות, אך הפעולה מתעכבת או אינה מתרחשת. הכעס ממשיך להתפרץ, ובעיקר דרך מילים. זהו כעס מודע לעצמו, אך כזה שאינו נושא אחריות מלאה על השלכותיו.

פחד שקט ונטישה שלא באה

מאיה מספרת לדוד שהיא כל הזמן מפחדת ממנו. לא ממנו כאדם, אלא מהתפרצות הזעם המילולית הבאה. זהו פחד יומיומי, מתמשך, כזה שאינו תמיד נראה לעין אך מנהל את הקשר מבפנים. ההצגה מתארת היטב את מצב ה'הליכה על ביצים', שבו כל מילה עלולה להצית תגובה, וכל שקט טעון באיום סמוי.

מאיה חושבת לעזוב, אך לא עושה זאת. יש ביניהם, לדבריה, הרבה דברים טובים שמכפרים. הצופה מצפה לנטישה, לצעד חד וברור, אך הוא אינו מגיע. ההצגה אינה מסבירה ואינה שופטת את הבחירה הזו. היא פשוט מציבה אותה, על כל המורכבות, הסתירה והכאב שבה. בכך היא מסרבת להציע פתרון דרמטי קל.

משחק מדויק ובימוי עדין

המשחק של מיכל טופורק ואמיר גולדמן מצוין. הוא מאופק, מדויק וקשוב. השניים נשענים על טקסט קולח ובימוי עדין, שמאפשר למילים ולשתיקות לעבוד. אין כאן ניסיון לייצר דרמה בכוח, אלא הקשבה לקצב הפנימי של הסצנות ולמתח שנבנה ביניהן.

המוזיקה תורמת רובד רגשי נוסף. פרנק סינטרה, ובעיקר Strangers in the Night, מלווה את ההצגה ומחדד את הדימוי של שני זרים שנפגשים בלילה ויכולים להיות סירות החולפות זו על פני זו, או להפוך לאנשים הקרובים ביותר. גם בתוך קרבה, מזכירה ההצגה, מתקיימים קונפליקטים שאינם נפתרים בקלות.

סוף פתוח, שאלה פתוחה

הסיום נותר פתוח. האם מאיה ודוד יתבגרו על הקונפליקטים שלהם, האם הכעס ירוסן, האם המילים ישובו להיות גשר. ההצגה אינה עונה. כל אחד מן הצופים יכול רק לנחש, ואולי בעיקר לשאול את עצמו מה היה עושה במקומם.

עצבים היא הצגה חדה, אינטימית ולא מתחנפת. היא עוסקת באהבה, ביצירה ובשפה, אך גם במחיר שהן גובות כשהכעס משתלט. זוהי עבודה שמחזיקה הרבה על במה קטנה, ומצליחה לגעת במקום מוכר וכואב, בלי זיופים ובלי הבטחות שווא.

מאת: אמילי היימן
בימוי: אמיר זלוטר
משחק: מיכל טופורק, אמיר גולדמן
עיצוב תפאורה, תלבושות ותאורה: מאיה גטניו
ייעוץ תנועתי: מאיה ויטלין
הפעלת תאורה: מיכאל אליעזר
איור ועיצוב גרפי: רופינה פלדמן
עיצוב פוסטר: יונתן אנגלר

צילומים בכתבה זאת: אביבה רוזן