דצמבר 3, 2025
פסטיבל תיאטרון קצר של צוותא, החוגג השנה 27 שנים לקיומו, הפך זה מכבר לאחד הצמתים האמנותיים המסקרנים בסצנת הפרינג' הישראלית.
מדי שנה, מתמלאים אולמות צוותא בקהל המגיע לצפות ביצירות שהן בגדר זריקת אדרנלין: מחזות קצרצרים, בני עשר עד חמש־עשרה דקות, המצליחים לגעת בעומק הרגשי, לעיתים יותר ממחזות באורך מלא.
השנה בלטה יכולת הפסטיבל לשמש כמראה נוקבת למציאות, ולספר אותה בחדות, בהומור, ובעיקר באומץ.
כבר מהערב הראשון ניכר כי רוח הפסטיבל נעה על הציר שבין צחוק משחרר לדרמה חריפה. הניהול האמנותי של מולי שולמן ועדי גורל יצר פסיפס מעניין, תוך הצבת ה"מקצרון" (ארבע יצירות קצרות רצופות) ככלי המזקק את החוויה התיאטרלית.
התיאטרון הקצר מאפשר לומר את כל הדרוש ללא הסחות דעת, בצורה תמציתית ומרוכזת, והבמה הופכת לשבריר זמן בו כל מילה חייבת להיות משמעותית.
אני חזיתי במקצרון 1 ובמחצית המקצרון המוזיקלי. בנוסף לכך יש גם מקצרון 2, והצגות שנלוות לפסטיבל תיאטרון קצר, כגון סונטת קרויצר עם ששון גבאי, והצגות נוספות שניתן למצוא בתוכניית הפסטיבל.
מקצרון 1 הביא לנו הומור ודרמה מורבידיים: ארבע יצירות שעסקו רובן ככולן במוות, לא כטראומה רחוקה, אלא כמצב קיומי, כצל המרחף על היום־יום הישראלי. הניתוח המרוכז של כל מחזה משרטט מציאות שבה המוות אינו חריג, אלא חלק יומיומי מהחוויה הישראלית.
המחזה עוסק ברגע הבשורה. שני חיילים, בגילומם המדויק והמצמרר של יורם טולדנו ועידו אליאלי, מדברים על תפקידם כשליחים המבשרים על מוות. בתוך שגרת אימה שהפכה לרוטינה, הם נזכרים במשפחות, בתגובות, ברגעים שיישארו איתם לעד, ובהרגל שלפיו "צריך לצלצל פעמיים". בזכרונות שלעולם לא ירפו מהם, כפי שהם עצמם יישארו חרוטים לעד כמבשרי הבשורה בנפשם של בני המשפחות.
היצירה קצרה אך חזקה במיוחד, אולי משום שהיא מתמקדת בשליחים עצמם, והופכת אותם לקורבנות של המסירות שלהם. המחזה אינו מתייפייף; הוא פשוט מציג את האמת, ומזכיר לנו שמול המוות אין מקום לבריחה. כל כך ישראלי ומטלטל.
המחזה השני מציג טלטלה מסוג אחר. טלי שרון מגלמת אלמנה צעירה המנסה לחזור לחיים, אך בעלה המת פשוט אינו הולך לשום מקום. המוות, במחזה זה, הוא נוכחות תמידית המפריעה לקשר חדש עם גבר אחר. ההצגה מתמודדת עם הדילמה הקיומית של אלמנות צעירות רבות: איך אפשר לבנות חיים חדשים כשמי שאיננו עדיין חי בתוך הזיכרון, בתוך הבית, בתוך הגוף?
הגבר שנהרג במלחמה אינו רוצה להרפות, אבל הגבר החדש, הצעיר והניו אייג'י מקבל, רגיש ולכן גם מצחיק מאוד. בדקות המעטות שעומדות לרשותה, היא מצליחה להניח על הבמה את כל הקונפליקט, עם נגיעות של הומור שחור שהופך את הכאב לאנושי יותר.
במחזה זה, בכיכובה של ריטה שוקרון (האם) ואורי סממה (הבן), עולים יחסים סימביוטיים בין אם חד־הורית לבנה. זוהי דרמה על אהבה שהיא גדולה מדי, מגוננת מדי, כזאת שמשאירה מעט מדי מקום לנשימה. המוות כאן אינו אירוע דרמטי, אלא אימה יומיומית שמסתתרת מאחורי כל תלות יתר. המחזה מציף בעדינות ובעוצמה את השאלה: האם אהבה יכולה להיות גדולה מדי, והאם ניתן להשתחרר ממנה?
המחזה בוחר לקחת את המציאות הישראלית ולהשליך אותה לעתיד הרחוק־קרוב: טמפרטורות עולות, מלחמות שלא נגמרות. אלון נוימן ואורנה רוטברג מגלמים זוג הורים משעשע וחם המוצאים רגעים של חיים בתוך הכאוס. הם זוג שאוהב את החיים ומוצא את דרכו לחיות אותם במציאות ההזוייה של מדינת ישראל, בהתמקדות בהנאות הקטנות והתעלמות מוחלטת מטילים ושאר מרעין בישין שמציאות של מלחמה בלתי פוסקת מזמנת להם.
כשבנם (מיכאל הנגבי) חוזר לביקור ומודיע שברצונו להישאר בארץ, הם נבהלים. מתכחשים ולבסוף דוחים מכל וכל את רצונו.
זוהי אמירה חדה על ישראליות עכשווית, בה הורים מעדיפים את ילדיהם רחוק אך חיים, נארגת כאן לכדי יצירה קצרה ובלתי נשכחת.
לאחר הפתיחה הדרמטית והחזקה של מקצרון 1, המקצרון המוזיקלי בבר גיורא הביא שינוי אווירה מיידי. המוזיקה, האנרגיה והקצב יצרו חוויה חיה, המזכירה את רוח הצעירים של התיאטרון. המחזות עסקו בחרדות הדור הצעיר ובניסיונותיו הנואשים למצוא חיבור ואהבה בעידן של אובססיות וסלף־הילינג.
מחזה זה הוא אופרת ראפ קומית, טראגית ופנטסטית. יואב ועלמה (נדב עדר ואלינור וייל) הם מונוגמיסטים סדרתיים שמאסו בחיפוש אחר זוגיות מושלמת, אך מגלים כי העבר שלהם עמוס באקסים אינסופיים המשפיעים על חייהם. הקומדיה השחורה משקפת את חרדות הדור הצעיר: הקושי להתחייב, החשש משבר אישי, והמאבק בין הרצון לזוגיות לבין הצורך לשמור על העצמי. הסיום הלא הרמוני מותיר תחושה של טלטול רגשי, אך גם חיוך מריר.
מחזה זה מציג תמונה אחרת: שתי חברות דתיות דואגות לחברה שלישית, תהילה (שני ששון), שטרם מצאה בן זוג. החיפוש אחר "פתרון חברתי" נמשך בקדחתנות, אך בסופו של דבר הדמות השלישית מגלה שהיא אינה מחפשת זוגיות אלא חיים חופשיים, ביטוי עצמי ואינדיווידואליות. המוזיקה והקצב המהיר מעניקים להפקה ניואנסים של כנות והנאה.
הצגות נוספות אלו ממשיכות את הקו של המקצרונים המוזיקליים: עוקב של אהבה הוא קומדיית נונסנס מוזיקלית על המרדף התמידי אחר אהבה שהופך לאובססיה. פולחן אישיות מוגדר כ"טקס ההחלמה הלאומי", המציע סגירת חשבונות עם הדיקטטורים והשליטים של חיינו האישיים.
למרות הפער התרבותי בין הצגות חילוניות לדתיות, כולן מתמודדות עם אותה שאלת יסוד: הצורך להיות רצוי, אהוב ומחובר, לצד השאיפה לעצמאות וחופש אישי. הפסטיבל מצליח להציג חיבור אנושי חוצה מגזרים.
המעבר החד בין מקצרון 1 למקצרון המוזיקלי הצעיר הוא שיוצר את עוצמתו של הפסטיבל. המוות והכאב של ההתחלה אינם נעלמים, הם רק משתנים צורה. הצחוק, המוזיקה והאנרגיה החדשה מזכירים לצופים שגם בעולם הקשה אפשר לחיות, לאהוב ולצחוק.
הפסטיבל משלב דיאלוג בין הדורות, בין המגזרים ובין המציאות לבמה. הוא מאפשר מקום לדרמה עוצמתית ולמוזיקה חיה, ומייצר חוויה שמדברת אל כולם. תיאטרון קצר תופס בדיוק את הקצב הישראלי: הוא מזקק את החוויה, הוא אינו מבזבז דקה, הוא ממוקד, ולעיתים מצחיק עד דמעות.
פסטיבל תיאטרון קצר 2025 הוכיח שוב את עוצמתו: פורץ דרך, נועז, כנה, ועם נשמה גדולה. בין דרמה כואבת למוזיקה צעירה, בין אובדן לאהבה – צוותא הצליחה ליצור חוויה עוצמתית, מלאה חיים, שמזכירה את מהות התיאטרון: להראות לנו מי אנחנו באמת, על הבמה ומחוצה לה.
הפקה: צוותא. ניהול אמנותי: עדי גורל ומולי שולמן. ועדה אמנותית: טל קון, שני שבתאי, רותם קפלינסקי.
צוות המקצרון המוזיקלי: ליווי אמנותי: ליאור רונן. ניהול מוסיקלי ועיבודים: ליאור פארי. עיצוב תאורה: עודד קוממי. עיצוב סאונד: גיא בן חמו.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©