נובמבר 26, 2025
גן העיר מתקשט כולו בימים אלה בתערוכה של עמותת הצילום PHOTO IS:RAEL. זאת כבר מסורת. שלוש קומות מלאות את אמנות הצילום שיש לה מטרות אמנותיות וחברתיות.
פסטיבל הצילום הבינלאומי חוזר לתל אביב בפעם ה־12, והפעם תחת הכותרת המרכזית “קולות / Voices”. הפסטיבל, שנמשך עשרה ימים ומציג כ־50 תערוכות מהארץ ומהעולם, בוחן את הקשר בין קול לצילום ומזמין את הקהל להתבונן במציאות מורכבת דרך העדשה. השנה, יותר מתמיד, הפסטיבל מבקש להציע מרחב שבו קולות שונים יכולים להישמע, להתרגש ולתפוס מקום, במקביל למחשבה על המציאות הישראלית והעולמית כאחד.
התערוכה המרכזית של הפסטיבל מבקשת לחקור את מעמדו של הקול במרחב החזותי והחברתי. צילום הוא כלי שמאפשר לאדם ביטוי שנשלל ממנו במציאות היומיומית. לצד העדשה, מלווה הטקסט הכתוב, תרגום של החוויה, של הרגש, של הסיפור האישי או הקולקטיבי וכך נוצר מרחב שבו כל סיפור מקבל נראות משמעותית. זו ההשקפה של האוצרת הראשית, סבטלנה ריינגולד, שמדגישה את החשיבות של ביטוי אישי וחברתי באמצעות צילום, אך גם של הקשבה לצלילים שונים שמגיעים מכל שכבות האוכלוסייה.
הפסטיבל השנה מציג מגוון רחב של סוגי קולות. אחד המרכזיים הוא דיאלוג בין צילום לשירה. בסדרה של דוד טרטקובר, שמוצגת לצד שירה של רוני סומק, נבדקת השאלה כיצד אנו מספרים את המציאות שלנו. הסדרה, שכותרתה 'אנחנו כאן', בוחנת את נוכחות האדם בתוך האירוע ואת היכולת להביע אותו דרך הצילום והשפה הוויזואלית, לצד המילה הכתובה. זו איננה רק הצגת תמונות, אלא יצירה שמזמנת את המבקר להרהר בשאלות של זהות, זיכרון ונוכחות.
תערוכה נוספת היא אלבום צפון, פרויקט שנבנה על בסיס צילומים היסטוריים ועבודות עכשוויות. התערוכה מבקשת לתעד את החיים בצפון הארץ לאורך יותר ממאה שנים, ולשקף את השינויים שחלו בקהילה, בטבע ובחברה. הסיפור מתפרש מהעבר ועד ימינו, וכולל תיעוד של קו העימות, פינוי יישובים ושינויים חקלאיים. העבודות מציגות גם תמונות אמנותיות לצד חומרי ארכיון, וממחישות את המתח בין התיעוד לבין האסתטיקה.
הפסטיבל אינו עוסק רק בתערוכות מקצועיות; ישנה גם דגש על פרויקטים חברתיים, כמו יוזמת PHOTO VOICE, המאגדת קבוצות שונות של ילדים, נוער בסיכון וקהילות עם מוגבלויות. הצילום כאן הופך לכלי של ביטוי אישי, מאפשר לשמוע את הקולות של מי שפעמים רבות אינם מקבלים במה, ומעניק להם נראות ציבורית. הפרויקטים החברתיים הללו נחשבים בעיני האוצרת חשובים לא פחות מהתערוכות של צלמים מקצועיים ומוכרים, שכן הם מוסיפים ממד אנושי, אישי, וקהילתי לחוויית הפסטיבל.
פרס מיתר, אחד מהמרכיבים המרכזיים של הפסטיבל, מביא מבחר תערוכות של צלמים מהארץ ומהעולם. הפרס הוא חלק מהמאמץ לפתח את אמנות הצילום בארץ וליצור חיבורים בין הצלמים הישראלים למקביליהם הבינלאומיים. עבור האוצרת, פרס מיתר מהווה פלטפורמה שמאפשרת לכל קול להתבלט, ומעניק הזדמנות לפרויקטים חשובים לקבל הכרה והצגה נרחבת.
סבטלנה מסבירה כי הרעיון המרכזי של הפסטיבל הוא לתת ביטוי לסיפור בצורה שונה. הצילום הפך לכלי נגיש לכולם, אך לא כל צילום מצליח להיות קול משמעותי. המטרה היא ליצור מרחב שבו הצילום והטקסט המשלים אותו הופכים לדרך לבטא חוויות, טראומות, זיכרונות, רגעים אישיים ואירועים קולקטיביים.
כל עבודה בתערוכה נושאת עמה סיפור, אישי, חברתי או פוליטי, שמתחבר לנרטיב רחב יותר, המאפשר למבקר לחשוב על עצמו, על החברה ועל העולם שסביבו.
לצערנו, השנה, לאור החרם העולמי בכל תחומי החיים, גם עולם הצילום הישראלי נפגע מהחרם. מספר האמנים הבינלאומיים הצטצמם מאוד, רבים לא מוכנים להציג בישראל. כמה אפילו ביקשו לא לתלות את עבודותיהם למרות שכבר היו מוכנות לתערוכה, ואחד אפילו הגדיל עשות, ודרש שדגל פלשתין ייתלה לצד עבודותיו, תנאי שלא התקבל, כמובן.
בנוסף להצגת הצילום והטקסט, הפסטיבל כולל סיורים מודרכים, פאנלים, שיחות אמן והופעות מוזיקליות. המגוון הזה נועד לאפשר חוויה רב-חושית, שבה המבקר לא רק רואה אלא גם שומע, מרגיש ומבין את הקולות השונים. הפסטיבל מדגיש כי אמנות צילום אינה רק אסתטיקה אלא גם פעולה חברתית, דרך להשפיע ולהשמיע, ולהציע פרספקטיבה חדשה על מציאות מורכבת.
התערוכות שמוצגות ב- PHOTO IS:RAEL 2025 עוסקות בנושאים מגוונים: זיכרון והיסטוריה, זהות ומקום, סולידריות וחוסן קהילתי, טראומה ושיקום, טבע וסביבה, וגם פוליטיקה וחברה. כל פרויקט, בין אם מדובר בעבודה אישית של צלם עצמאי או ביוזמה קהילתית, תורם ליצירת מרקם של קולות שמציף שאלות עמוקות, מעורר מחשבה ומזמין דיאלוג. המבקר מוצא את עצמו במרחב שבו החזותי והוורבלי משלימים זה את זה, ומאפשרים חוויה אמנותית עשירה ומעמיקה.
בין העבודות המרכזיות, לצד אלבום צפון וסדרת טרטקובר־סומק, ניתן למצוא גם פרויקטים שמתחברים למציאות המקומית: יוזמות צילום של ילדים, תיעוד של קהילות שונות, ותערוכות חברתיות המדגישות את הקשר בין הצילום לחיי היום-יום. הפסטיבל מצליח ליצור תחושה של אמנות חיה, שמדברת על החיים עצמם, על רגשות ותחושות, על כאב ושמחה, על חוסן ותקווה.
הצילומים, לצד הטקסטים המלווים אותם, יוצרים מרחב שבו כל קול משמעותי. הפסטיבל מצליח לא רק להציג אמנות, אלא גם ליצור חוויה תרבותית עשירה שמאפשרת למבקר לחשוב, להקשיב, ולחוות את המציאות מזוויות שונות. במובנים רבים, הפסטיבל הוא קריאה להקשבה, להבנה, ולשיתוף פעולה בין הקולות השונים, הן המקומיים והן הבינלאומיים.
הפסטיבל מעיד עד כמה צילום הוא כלי חזק לא רק להצגה אלא גם להבנה. הוא מאפשר למבקרים להרהר במציאות הסובבת אותם, לראות את עצמם ואת האחרים, ולהבין כי אמנות יכולה להיות גם דיאלוג, גם ביטוי וגם כלי לחיבור חברתי. כל התערוכות יחד יוצרות חוויה שלמה: מרחב שבו קול, מילה, תמונה, וזיכרון משתלבים, יוצרים נרטיב קולקטיבי ומזמינים את הקהל להשתתף, להקשיב, ולהיות חלק מן הסיפור.
הפסטיבל בולט בכך שהוא לא מנותק מהחברה, אלא משמש כמראה שלה: מרחב שבו אפשר לראות את השינויים, הכאבים, השמחות וההתמודדויות, ולחוות אותם בעדשה אחת גדולה. היכולת ליצור דיאלוג בין אישי לקולקטיבי, בין עבר להווה, ובין המקומי לבינלאומי, הופכת את הפסטיבל לאירוע משמעותי בעשייה התרבותית בישראל.
בסיומו של יום, ביקור בפסטיבל הוא לא רק חוויה ויזואלית, אלא הזמנה לחשוב מחדש על מהו קול, איך הוא נשמע, ומי מקבל הזדמנות להשמיע אותו. הפסטיבל מראה שבזמנים מורכבים, אמנות אינה רק משקפת מציאות, היא גם יוצרת מקום שבו כל קול, קטן כגדול, יכול להישמע, להתגלות ולהשפיע.
לפרטים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©