פעולות פשוטות בהבימה

היום שלפני

'פעולות פשוטות', ההצגה החדשה של הבימה, היא ניסיון ראשון של התיאטרון הלאומי לגעת בטראומה הלאומית הישראלית. ההצגה לא עושה זאת דרך יום ה־7.10 עצמו, אלא דרך מה שקדם לו: המהפכה המשפטית, הקרע האזרחי, השחיקה, והתחושה שמשהו בסיסי נסדק עוד לפני שהכול קרס. זהו מחזה שמתרחש כולו ביום שלפני, ובדיוק משום כך הוא מטלטל.

הבחירה הדרמטורגית של יותם גוטל, ראיון עם יותם גוטל, דרמטורג ומחזאי הבית של הבימה – בילוי נעים מחזאי הבית של הבימה, שכתב את 'פעולות פשוטות' היא בחירה של ריסון ואיפוק. אין כאן שחזור של האסון, אין ייצוג בימתי של הזוועה, אין ניסיון להגיב ל־7.10. במקום זאת, המחזה עוסק בשגרה קטנה, בבחירות יומיומיות שמולידות תובנות על האופן שבו המשפחה מנסה להחזיק את עצמה יחד במציאות שמאיימת להתפרק.

שלוש ארוחות משפחתיות, שתיים בערב שישי ואחת במוצאי שבת, שהאחרונה בהן המתרחשת ב־6 באוקטובר, בביתה של משפחה המתגוררת בקיבוץ בעוטף עזה, נפרשות על הבמה כמעט כמו מפת זמן של מדינה שלמה רגע לפני השבר. הקהל יודע מה יקרה למחרת, והדמויות לא, מה שיוצר מתח בלתי פוסק ומטלטל את הצופה בכל סצנה.

המשפחה שבמרכז המחזה היא משפחה ישראלית נורמטיבית פחות או יותר, כזו שקל לזהות בה את עצמנו או את האנשים סביבנו. היא גם שבט וגם אוסף של אינדיבידואלים. יש בה חום, זיכרונות משותפים, בדיחות פנימיות, שתיקות, פגיעות, וקרעים שאינם נראים לעין במבט ראשון. כאן מתגלים הבדלי הדורות, הפוליטיקה הביתית, הפחדים האישיים והשאיפות החבויות של כל דמות, שמתחברים יחד למארג עשיר של חיים משפחתיים.

משפחה ישראלית כמיקרוקוסמוס

אב המשפחה, הוא דב רייזר, משחק הלום דמנציה. האב עדיין אוחז בזהותו הפוליטית כאיש ליכוד, כמו עוגן אחרון של עבר יציב לכאורה.

נכדו נושא טראומה צבאית קשה לאחר ניסיון התאבדות ואובדן תפקוד, פצע שמרחף מעל השולחן גם כשהוא אינו נאמר במילים.

הדודה המשפטנית, אותה משחקת ליליאן ברטו, מייצגת עמדה פוליטית ואזרחית מודעת אך שחוקה, והבת מביאה אל תוך הבית קול זר שמערער את הסדר המוכר, מה שמאפשר הצצה למאבקי כוח עדינים בתוך המשפחה, אל מול רגשות של אהבה, כעס ותסכול.

גוטל כתב את המחזה מתוך חוויה אישית ופוליטית מובהקת. הוא נכתב לאחר “ליל גלנט”,  כשהוא בדרכו להתמחות בתיאטרון גדול בברלין. המחזה נכתב במהירות, כמעט בדחיפות. התחושה הזו נוכחת בטקסט שאינו מבקש לנסח אידיאולוגיה סדורה אלא ללכוד מצב תודעתי, רגע לפני שינוי דרמטי בחיי הדמויות ובחיי המדינה.

הכנת עוגה לפי מתכון של סבתא, פתרון תשחצים, קידוש של ערב שבת ואמירות יומיומיות כמו “אתם מפריעים לי לראות טלוויזיה” הן לב ההצגה. הפעולות הפשוטות הן הדרך של הדמויות להמשיך לתפקד, כשאין להן תשובות גדולות, וכאן ברור לכל צופה עד כמה הקיום היומיומי הוא גם סוג של מחווה נגד חוסר הוודאות והכאב הלא נראים.

כתיבה מתוך שגרה סדוקה

הבימוי של אריאל וולף בוחר להלך יד ביד עם הטקסט, ומבצע חיבור חכם בין סגנון נטורליסטי כמעט דוקומנטרי לבין קומפוזיציה דרמטית שמעניקה למפגש המשפחתי עומק נוסף.

הקפיצות בין סצנות, שינויי הזמן המיידיים והוויתור על שיאים דרמטיים מובהקים יוצרים הצטברות עדינה של מתח, שמאפשר לצופה להתבונן במשפחה לאורך יום אחד מבלי להרגיש מניפולציה רגשית. המצלמה הקולנועית הוירטואלית של התיאטרון הזה מאפשרת מעין קרבה אינטימית, כאילו הצופה מציץ דרך חלון אל חיי המשפחה.

ה־7.10 אינו מתרחש על הבמה. הוא נוכח כידיעה מוקדמת של הקהל, כצל שמרחף מעל כל מחווה יומיומית. ההיעדר הופך לאקט תיאטרוני מרכזי שמטעין כל רגע במשמעות. הצופה חווה את הציפייה, הפחד והעצב מבלי שהדמויות יודעות את גורלן, וזה יוצר מתח חזק שמחדד את החוויה של קרבה וכאב בו זמנית.

המשחק האנסמבלי הוא מהחוזקות הגדולות של ההצגה. תומר שרון מביא עמו הומור מדויק, כזה שאינו מקל ראש אלא מאפשר נשימה בתוך הכובד. ליליאן ברטו מעניקה עומק שקט לדמות שמנסה להחזיק עמדה מוסרית בעולם מתפרק. אסנת פישמן מייצגת רוך ועייפות גם יחד, ודב רייזר מגלם את האב הדמנטי באופן שאינו קריקטורי אלא אנושי, מורכב, לעיתים מצחיק ולעיתים מכאיב.

בימוי של איפוק והצטברות

מיקי פלג רוטשטיין, אסף זלמנוביץ’, תמיר גינזבורג ויארא זרייק משלימים פסיפס של קולות ודורות, שהופכים את ההצגה לנקודת מבט מורכבת ורבת מישורים. הגר טישמן סבג בולטת בתפקיד הבת, שמצליחה לגלם דמות קרועה בין אהבה למשפחה, אמונה במדינה ורצון פשוט לחיים אחרים. בן זוגה, המובא אל תוך המשפחה כקול זר, אינו אנטגוניסט אלא משקף את השוני שמגיע מבחוץ ומאיים להפר את איזון הכוחות בבית.

זו אינה הצגה פלקטית. זוהי הצגה על שמאלנים, על אנשים שמאמינים במדינה, מפגינים למענה, נשחקים ממאבק מתמשך ולעיתים מפסיקים להאמין בכוחם להשפיע. השסע נוכח, אך אינו מוצג כהטפה אלא כמצב קיומי. ההצגה אינה באה לחנך את הקהל אלא לשקף לו נקודת זמן. היא מציבה שאלות על זהות, על אחריות ועל המקום שבו נמצא כל אחד מאיתנו בתוך החברה והמדינה.

האסון כנוכחות בלתי נראית

העובדה שההצגה עולה בהבימה מעניקה לה משמעות נוספת. התיאטרון הלאומי, הסמוך לרחבת ההפגנות, מציע כאן דיאלוג בין במה למציאות, בין האישי והקהילתי, ומסמן כיוונים חדשים תחת הנהלה חדשה שמבקשת חידוש ויצירה שמקיימת דיאלוג עם החברה הישראלית.

בשורה התחתונה, זו הצגה על משפחה ועל עם משפחתי, על מה שקושר בינינו ועל מה שמפריד, על הזיכרונות והמלחמות סביב שולחן האוכל רגע לפני שהכול השתנה. היא אינה זעקה ולא מניפסט, אלא מבט שקט, כואב ולעיתים גם מצחיק, על מה שהיינו רגע לפני שהכול השתנה, ומזמינה את הצופה לחשוב על האופן שבו ההיסטוריה והפרט נפגשים בחיי היום־יום.

יוצרים
מחזה: יותם גוטל
בימוי: אריאל נ. וולף
דרמטורגיה: נגה אשכנזי
תפאורה: נועה אתגר
תלבושות: יהודית אהרון
מוסיקה: איתמר גרוס
תאורה: חני ורדי, יאיר סלמן
ע. במאי: רותם נהיר

שחקנים:
תומר שרון
ליליאן ברטו
דב רייזר
מיקי פלג רוטשטיין
אסנת פישמן
הגר טישמן סבג
אסף זלמנוביץ’
תמיר גינזבורג
יארא זרייק

צילום בכתבה זאת: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים:

פעולות פשוטות