פריסיליה מלכת המדבר בהבימה

פריסילה בהבימה: מסע של צבע, זהות ואהבה בין אב לבנו

“פריסילה, מלכת המדבר”, בהפקת הבימה, הוא מחזמר שמציע חוויית בידור סוחפת של שעתיים וחצי צבעונית, קצבית, מרובת תלבושות ותנועה, אך בלבו מסתתר סיפור אנושי עמוק יותר שמגיח ומתכסה חליפות, כמו הדמויות עצמן. מאחורי הריקודים, הפייטים והשואו הגרנדיוזי, זהו סיפור מסע: מסע של אב אל בנו, מסע של שלוש דראגיסטיות אל עצמן, ומסע של קהילה אחת מול חברה שמתקשה לקבל אותה.

ההפקה מוכיחה יכולת אדירה בתנועה ובחזות, אבל דווקא משום שהיא כה עשירה וגדולה, מורגש לעיתים שהתוכן הרגשי והחברתי נאבק למצוא את מקומו בין כל הנצנצים. ובכל זאת, כשהוא מצליח להרים את ראשו, הוא נוגע.

אבא שחוזר הביתה — אבל לא באמת יכול להופיע כ”מי שהוא”

לב הסיפור היא דמותו של טיק/מיצי (לי בירן ולחילופין עידו רוזנברג), גבר שהתחתן עם אישה, הפך אב לילד, ואז גילה כי חייו המוסדרים אינם מתאימים לזהותו. הוא הומוסקסואל שבחר בחיים של דראג, עולם שבו הוא יכול להופיע, להיות צבעוני, נועז, חופשי, ובעיקר: להיות הוא, אבל המחיר כבד.

הוא נטש מאחור אישה וילד במדבר האוסטרלי, ומנסה כעת לחזור, לא רק אליהם, אלא אל עצמו. המסע באוטובוס ורוד באמצע המדבר הוא מסע רגשי, כמעט סימבולי: חזרה למקום שבו הוא אולי כשל, אולי ברח, אולי פגע. מול הילד שלו הוא נאלץ לפרק את התחפושות, ולהראות מי הוא באמת. הפחד שאולי לא יקבלו אותו, שאולי ישפטו אותו, שאולי הבן לא ירצה “אבא כזה”, חודר לכל רגע שלו על הבמה.

שתי הדראגיסטיות שמצטרפות למסע: נשים של זהות, ניסיון וחירות

לצדו של טיק נמצאות שתי דמויות צבעוניות לא פחות, אך שונות מאוד זו מזו. ברנדט, הדמות המבוגרת, הטרנסג’נדרית, שנושאת על גבה קריירה מרהיבה אך גם כאב, שברים, אהבות שנגמרו, וחלום אחד שלא מוותר: לחיות חיים שמגיעים לה. היא כבר חוותה את מה שהצעירות עוד לא עברו, לעג, אלימות, אהבה שאינה ממומשת, וכאב שקט של מי שאינה רוצה עוד להתחבא.

בתוך ההפקה הגדולה, ברנדט היא הלב המזדקן אך הפועם, השפוי. היא זו שמביאה חוכמה, אירוניה, עוקצנות, ובעיקר: פגיעות. יחזקאל לזרוב, אחד מטובי השחקנים הישראלים, נכנס לדמות הזאת, עם יכולות המשחק והתנועה שלו, ועושה אותה בדיוק כמו שצריך, מוגזם בדיוק הנכון, משעשע במידה הנכונה, והוא מבחינתי הכוכב(ת) של השואו הזה.

פלישיה. מולה ניצבת נפש חופשייה לחלוטין. צעירה, נועזת, פרועה, כמעט משוחררת מדי. דמות של אנרגיה בלתי מרוסנת, ששואפת לחיות כל רגע כאילו הוא מסיבת דיסקו נצחית. היא מביאה לצופים את הצד הצבעוני והמרהיב של עולם הדראג, אך גם את המחיר של החופש הזה: בודדות, סכנה, התנגשות עם חברה שלא תמיד מוכנה לקבל. את פלישיה משחק מיכאל בן דוד המצויין גם הוא.

בין ברנדט לפלישיה נוצר מתח תמידי: דור שמביט על דור, תפיסות עולם שמתנגשות. זהו קונפליקט מרתק שההפקה מצליחה להבליט יפה, אלמלא היה מוצף לעיתים ברעש הוויזואלי.

שלוש נשים — שלושה מסעות — והרבה חבטות בדרך

המסע במדבר, בתנאי שטח לא פשוטים, הופך למסע של רגשות: שלוש הדמויות חובטות זו בזו, פיזית, מילולית, רגשית. הן צוחקות, מתווכחות, נעלבות. הן מנסות להגדיר מחדש את עצמן דרך האחרות וכל אחת מהן מביאה חוויות חיים שחלקן קשות וכואבות.

ככל שהאוטובוס בשם פריסיליה מתקדם, כך גם הקשר בינהן. מה שהתחיל כתפקיד מקצועי, עם התייחסות קטנונית, שלוש דראגיסטיות על אוטובוס, הופך לחברות נפש אמיתית. כזו שצומחת מתוך קושי, מתוך התנגשות עם העולם, מתוך בדידות.

הן עוברות יחד רגעי עלבון והומופוביה, התנגשויות עם דעות קדומות, ולעיתים גם אלימות פיזית, סצנות שמזכירות לצופה עד כמה דק הגבול בין חגיגה לצער, בין מופע רחוב לסכנת חיים. זהו המסע שבאמת מרגש, המסע שבו השלוש מוצאות זו את זו.

מרהיב, מושקע, מחושב – אבל כמעט מדי

אין ספק: בהיבט הוויזואלי, זו אחת ההפקות המרשימות שראינו על בימת התיאטרון הישראלי. כמעט כל רגע עולה תלבושת חדשה, תפאורה משתנה, אוטובוס בגודל של חצי במה מופיע ונעלם, עשרות רקדנים מתאחדים לשואו נוצץ.

אבל יש רגעים שבהם ההפקה עצמה גדולה מדי.
גדולה עד כדי כך שהלב של הסיפור כמעט נבלע בתוכה.

המוזיקה נפלאה, האנרגיה עצומה, אבל ריבוי השירים, התלבושות וההתרחשויות השואואיסטיות מצמצמים את חלונות הזמן שבהם הדמויות יכולות באמת לדבר, להיחשף, להישבר. וכשזה כבר קורה, אלו הרגעים שמחברים את הצופה למחזה. חבל שהם לא רבים יותר. מי שמחזיק את הלב במקום: יחזקאל לזרוב. בתוך עולם שכולו רעש, קפיצות, צבעים ונצנוצים, לזרוב מצליח לשמש כעוגן רגשי.הוא מדויק, רגיש, נקי.
הוא מביא איזושהי אמת שפוגשת את הצופה גם בלי תלבושת נוצצת.

בזמן שהבמה צועקת צבע ומוזיקה, הוא לוחש אמת אנושית יותר.
והדבר הזה מייצר את אחד השיאים של ההפקה: התחושה שסיפור האב והבן אינו רק נושא עלילתי, אלא באמת לב המחזמר.

בסופו של המסע – שלוש דמויות, משפחה אחת

הסיום של "פריסילה" מזכיר לצופה מדוע סיפור קטן יכול לגעת גם בתוך שואו ענק. האב והבן סוף סוף נפגשים באמת. הדראגיסטיות הופכות למשפחה.
מדובר באנשים שנדחו, שלעיתים הוסתרו, שהחברה התקשתה לקבל, ועכשיו הם מוצאים בית משותף, דרך שנחרתה לא רק בנצנצים אלא גם בדמעות קטנות של הכרה.זהו הרגע שבו המחזמר עובר מ"עוד מופע נוצץ" ליצירה שיכולה לגעת.

בשורה התחתונה: חגיגה עצומה עם תוכן חשוב

“פריסילה” בהבימה היא חוויה תיאטרונית מהסוג שממלא אולם. היא מהנה, מצחיקה, שואואיסטית, מושקעת לעילא.
אבל היא גם מחזמר של ניואנסים, של רגש, של מאבק על זהות.

כאן בדיוק טמונה הדואליות של ההפקה:
היא מרשימה מאוד, אך האור הגדול שהיא מפיצה לפעמים מסנוור את הליבה האנושית של הסיפור. ובכל זאת, בזכות הדמויות, בזכות החברות המתחזקת, ובזכות משחק יוצא דופן של יחזקאל לזרוב, ההצגה נשארת עמוקה יותר מכפי שהיא נראית ברגע הראשון.

זהו מופע על שלוש דראגיסטיות שהתחפושות שלהן מסירות מהן שכבות  ולא מסתירות. מופע על מסע קשה אך משחרר, על דרך שבה צבעים, ריקודים ושירים הופכים לכלים של הישרדות, של חופש ושל אהבה.

עיבוד בימתי: על בסיס הסרט The Adventures of Priscilla, Queen of the Desert של סטפן אליוט ואלן סקוט.

נוסח עברי (תרגום): אלי ביז’אווי

בימוי: משה קפטן

כוריאוגרפיה: אביחי חכם

ניהול מוסיקלי: ליאור רונן

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

תאורה: אבי יונה בואנו

מנהל ייצור תפאורה: גדעון רוקח

מנהל ייצור תלבושות: מאיה גטניו

קוריאוגרפיה נוספת (קורפטיציה): ליאת פרלוב

מפיק בפועל: יונתן פיינסוד

עוזר במאי: עידו הכהן

מנהלת הפקה: לין וולרוז

שחקנים (קסט חלקי):

טיק / מיצי — לי בירן / עידו רוזנברג

ברנדט — יחזקאל לזרוב / צביקי לוין

אדם / פלישיה — מיכאל בן דוד

בנוסף: פיני קדרון / אורי הוכמן, עדי כהן, אילי עלמני, רויטל זלצמן, רונית אפל, מאיה לבני, טל קלאי / מושיק גלאמין, אלון זלוטקין / עמית קורן / אמיר אסעד, רוני מרחבי, עמית קפון, ועוד שחקנים רבים.

צילום: חנן אסור

הנה בגרסת זהב:

⭐️⭐️⭐️⭐️☆

8.5 בסולם אביבה