ינואר 1, 2026
פסטיבל אוטופיה, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע מדע בדיוני ואימה, מציע כבר כמעט שני עשורים דבר מה שונה מזירות אחרות: מרחב למחשבה אחרת. זהו פסטיבל שאינו מסתפק בז’אנר כקטגוריה קולנועית, אלא רואה בו כלי ביקורתי, פילוסופי ופוליטי לבחינת העולם שבו אנו חיים, והעולמות שאליהם אנו דוהרים.
מאז הקמתו, אוטופיה ביסס את עצמו כזירה ייחודית בקולנוע הישראלי והבינלאומי. הוא משמש נקודת מפגש ליוצרים, חוקרים, אמנים וקהל סקרן, כזה שאינו מחפש רק סיפור טוב אלא גם שאלה טובה. מדע בדיוני ואימה, שני ז’אנרים שנתפסו במשך שנים כקולנוע נחות או אסקפיסטי, מקבלים כאן את מקומם הטבעי: כלשון הביקורת החריפה ביותר על ההווה.
הבחירה בסינמטק תל אביב כבית לפסטיבל אינה מקרית. זהו מרחב המזוהה עם קולנוע איכותי, עם קאנון ועם מסורת ופסטיבל אוטופיה פועל בתוכו ככוח חתרני עדין. הוא מכניס אל לב הממסד התרבותי שאלות על טכנולוגיה, זהות, מוסר, גוף, תודעה, עבודה ועתיד האנושות. לא במקרה, רבות מהיצירות המוצגות בו עוסקות פחות בעתיד רחוק ויותר בהווה מוקצן: מציאות אחת קטנה קדימה, צעד אחד מעבר לנוחות.
ייחודו של הפסטיבל טמון גם במעטפת הרחבה שלו. לצד הקרנות, מתקיימים פאנלים, מפגשים עם יוצרים, הרצאות ואירועים מיוחדים שמחברים בין קולנוע למדעים, פילוסופיה, ספרות, אמנות דיגיטלית וחקר העתיד. אוטופיה הוא פסטיבל להשתתפות, לחשיבה, ולעיתים גם לאי־נוחות מודעת.
ערב הפתיחה של הפסטיבל הוא תמיד הצהרה. הבחירה בסרט הפותח אינה רק עניין של יוקרה או שמות גדולים, אלא אמירה רעיונית: מהו הנושא הבוער ביותר כרגע? איזו חרדה קולקטיבית דורשת ניסוח קולנועי חד? בשנת 2025, הבחירה לפתוח את הפסטיבל עם סרטו של פארק צ’אן־ווק, 'אין ברירה אחרת' חדה מאוד.
'אין ברירה אחרת' מציב במרכזו דמות שאינה יוצאת דופן: גבר בגיל הביניים, איש משפחה, אדם הגון, כזה שהאמין שעשה את כל הדברים הנכונים. הוא עבד קשה, התקדם לתפקיד בכיר, סיפק ביטחון כלכלי, מעמד חברתי וחיים נוחים למשפחתו. ואז, ברגע אחד, הכל נלקח ממנו. הוא מפוטר.
הפיטורים אינם רק אובדן עבודה. הם קריסת זהות. הסרט מתאר בפירוט מצמרר כיצד אובדן הפרנסה גורר שרשרת של אובדנים: הביטחון העצמי, הכבוד, היכולת לשמור על אורח החיים המוכר, והאמונה הבסיסית בכך שהעולם פועל לפי כללי הוגנות. הבית, הרכב, הפינוקים הקטנים, המעמד, כל אלה מתחילים להתפורר בקצב מהיר בהרבה מזה שהגיבור יכול להכיל.
כשהוא יוצא לשוק העבודה, הוא מגלה מציאות חדשה ואכזרית. משרות בכירות כמעט אינן קיימות, התחרות פראית, והמערכת אינה מתעניינת במי שאתה. מעל הכל מרחפת רוח האוטומציה: מכונות, אלגוריתמים ובינה מלאכותית שמחליפים בני אדם, מייתרים ניסיון חיים ומייתרים נאמנות. האדם הפך למשאב מתכלה.
מול מציאות זו, הגיבור מגיע למסקנה אחת: כדי לשרוד, כדי להמשיך לדאוג למשפחתו, כדי לא לאבד את מקומו בעולם, הוא חייב להיות המועמד האחרון. לא הטוב ביותר, לא המתאים ביותר, אלא היחיד. מכאן מתחיל מסע מוסרי מדורג ומבעית. הוא אינו הופך למפלצת ברגע אחד. להפך. כל צעד מוצג כהכרח, כהיגיון קר, כהיעדר ברירה.
הוא מתחיל לחסל, בדרכים שונות, את המתחרים על המשרה. כל רצח מוצג כפתרון נקודתי לבעיה קונקרטית. כל פעם נדמה שזהו הגבול האחרון, ושמכאן לא ייתכן להמשיך. אבל הגבול, כמו תמיד, זז. בסופו של דבר הוא נותר המועמד היחיד ומקבל את העבודה. מה הלקח? האכזר שורד? זה שמאבד כל מעצור ומשיל מעליו חוט שדרה מוסרי, הוא זה שיוכל להתקדם בסולם הדרוויניסטי.
פארק צ’אן־ווק, אחד הקולות הקולנועיים החדים והבלתי מתפשרים של הקולנוע הקוריאני, משתמש כאן בז’אנר המותחן כדי לפרק מיתוס מרכזי של החברה המודרנית: הרעיון שהצלחה היא תוצר של כישרון, מוסר ועבודה קשה. 'אין ברירה אחרת' מציע תמונה קודרת בהרבה: הצלחה היא לעיתים תוצאה של אכזריות, של נכונות לדרוך על אחרים, ושל מערכת שמתגמלת הישרדות ולא אנושיות.
זהו סרט על אלימות, אך האלימות בו אינה רק פיזית. היא מבנית, כלכלית, תודעתית. האלימות האמיתית היא המערכת שדוחפת אדם מוסרי לבחור באלימות כדי לשמר את מקומו. במובן זה, הסרט קרוב מאוד למציאות, אולי קרוב מדי. הוא אינו מדע בדיוני במובן של עתיד רחוק, אלא מדע בדיוני חברתי, כזה שמקצין תהליכים שכבר מתקיימים סביבנו.
הבחירה לפתוח את פסטיבל אוטופיה עם 'אין ברירה אחרת' מדויקת לא רק בגלל איכותו הקולנועית או שמו של היוצר, אלא משום שהוא מגלם באופן מושלם את רוח הפסטיבל: שימוש בז’אנר כדי לשאול שאלות קשות על העולם שבו אנו חיים.
זהו סרט שאינו מציע נחמה, אינו מספק פתרונות, ואינו מאפשר לצופה להרגיש נעלה מוסרית. הוא מאלץ אותנו לשאול את השאלה המפחידה מכולן: מה אנחנו היינו עושים, אילו באמת לא הייתה לנו ברירה אחרת?
במובן זה, 'אין ברירה אחרת' אינו רק סרט פתיחה. הוא שער. שער אל פסטיבל שמבקש לא רק להראות עתידים אפשריים, אלא לחשוף את המחירים האנושיים של ההווה.
אין ברירה אחרת הוא מותחן קומדיה שחורה דרום קוריאני משנת 2025 בבימויו של פארק צ'אן-ווק המבוסס על הרומן "הגרזן" מאת דונלד וסטלייק (אנ'). מככבים בו לי ביונג-הון, סון יה-ג'ין, פארק הי-סון, לי סונג-מין, יאום היי-ראן וצ'ה סונג-וון.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©