פברואר 21, 2026
העלאת קברט ברפרטואר הנוכחי של הקאמרי איננה רק מחווה לעבר זוהר של תיאטרון מוזיקלי, אלא גם, כך נראה, מהלך טעון פוליטית ותרבותית שמרפרר, למי שמוכן לראות זאת, לכאן ועכשיו.
זהו מחזמר שנולד מתוך מציאות היסטורית קונקרטית, ברלין של ראשית שנות השלושים, רפובליקת ויימאר המתפוררת, חברה ליברלית לכאורה שנשחקת מבפנים. בתוך מציאות זו צומחת תרבות בילוי תוססת, חתרנית ומינית, ובאותה נשימה גם תנועה פוליטית רצחנית שמזהה את חולשת המערכת ומנצלת אותה.
הטקסטים של אישרווד, שעליהם מבוסס המחזמר, אינם פנטזיה. קליף בראדשו הוא בן דמותו הספרותי, וסאלי בולס מבוססת על ג'ין רוס, זמרת קברט שפגש בברלין. הזיכרון האישי עובר דרך עיבוד דרמטי והופך לאלגוריה רחבה על עיוורון קולקטיבי. חברה שלמה שבוחרת לרקוד בזמן שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה.
במציאות הישראלית העכשווית, ההדהוד כמעט בלתי נמנע. קשה להתעלם מן השאלה עד כמה אנחנו מזהים תהליכים של שחיקת נורמות דמוקרטיות, קיטוב חברתי והסתגרות זהותית, ובמקביל ממשיכים לצרוך בידור אינטנסיבי כאילו אין קשר בין הדברים, כפי שמראה הסרט 'יס'. דקדנטיות במירעה. אך קברט איננו מטיף. הוא מציג מראה.
הבימוי של גלעד קמחי מדגיש בעקביות את ממד המופע. מועדון הקיט קאט נבנה כחלל דינמי, חושני וצבעוני. התנועה מדויקת, הקצב גבוה, האסתטיקה מוקפדת מאוד. כבר מהרגע הראשון הקהל נסחף לתוך חוויה תיאטרלית עשירה ומגרה. זוהי הצהרה של שפע.
כאן עולה השאלה העקרונית שמלווה כל העלאה של קברט: האם הזוהר הבימתי משרת את האלגוריה או מרכך אותה.
קברט היא יצירה שהיא דבר והיפוכו. מצד אחד מופע בידור מסחרר, מלא שירים קליטים והומור מושחז. מצד שני הצגה עצובה וכואבת על טבע האדם ועל מנגנוני שנאה והדרה.
כאשר המספרים המוזיקליים מבוצעים במקצועיות גבוהה ומתקבלים במחיאות כפיים סוערות, קיים סיכון שהאירוניה תיטשטש. כוחו של המחזמר טמון בכך שהשירים אינם רק בידור אלא תגובה למציאות. הם מסך עשן. כאשר ההפקה מצליחה לשמר את הדו ערכיות הזאת, נוצרת תחושת אי נוחות מודעת. כאשר החגיגה משתלטת, מתקבלת חוויה מרשימה אך בטוחה מדי.
התזמורת החיה והעיבודים שומרים על רוח המקור אך מעניקים אנרגיה עכשווית. Willkommen נפתח כהזמנה מסבירת פנים, אך מתחתיה רוחש מתח. Maybe This Time הופך לרגע של חשיפה רגשית. השאלה היא האם הקהל חווה את השירים כהצהרה אירונית או כהפוגה רגשית בלבד. בערבים מסוימים נדמה שהאיזון מתקיים היטב, באחרים העוקץ נחלש.
לתפקיד המנחה לוהק רן דנקר, והבחירה הזאת מגדירה את ההפקה כולה. המנחה הוא דמות מטא תיאטרונית מובהקת. הוא שובר קיר רביעי, מפעיל את הקהל, מודע לכך שהוא בתוך מופע. הוא גם סוכן של טשטוש. תפקידו לגרום לנו ליהנות, להסיט את המבט, לצחוק.
דנקר שולט בבמה בביטחון מרשים. הנוכחות שלו כריזמטית, כמעט מחשמלת. הוא משלב הומור, פרובוקציה ומודעות עצמית. ברגעים הטובים נוצר מתח ברור בין קסם לבין איום. הוא מזמין את הקהל להיסחף, ובאותה נשימה רומז שההיסחפות מסוכנת.
בסיום, כאשר הוא שואל באירוניה אם שכחנו את הצרות שלנו, המשפט אינו רק בדיחה. אחרי שראינו את הנאצים מתחזקים, את מר שולץ היהודי מוכה ומושפל, את מערכת היחסים שמתפרקת תחת לחץ חברתי, ברור שלא שכחנו. להפך. נזכרנו. נזכרנו בעולם שבו היה היהודי למרמס ולרצח, ונזכרנו גם בעולם שלנו שבו הדמוקרטיה איננה מובנת מאליה.
עם זאת, יש רגעים שבהם הסטאריות של דנקר כמעט גוברת על הממד המאיים. דמות המנחה אמורה לעורר אי שקט עמוק, לא רק התלהבות. כשהמורכבות הפנימית מודגשת, התוצאה חזקה מאוד. כאשר ההופעה נשענת יותר על כריזמה מאשר על רבדים אפלים, האיום נחלש.
סאלי בולס היא ליבת הסיפור האנושי. פירסטנברג וטולדנו מציעות שתי קריאות שונות בתכלית כנראה. אני ראיתי את ליהי טולדנו שמדגישה פגיעות ונאיביות. Maybe This Time אצלה טעון בכמיהה כמעט ילדותית.
הבדל זה יוצר גיוון מעניין אך גם משנה, כנראה, את האיזון הרגשי בין ערב לערב. סאלי אמורה לגלם את הפיתוי שבחיים ללא אחריות. היא נהנתנית, אגוצנטרית במידה מסוימת, אך גם פגיעה. כאשר הממד הטרגי מודגש, דמותה הופכת לסמל של דור שלם שבוחר לא לראות.
מערכת היחסים בינה לבין קליף אמורה לשמש ציר פוליטי לא פחות מרומנטי. הם מייצגים זרות, חופש, אפשרות לבריחה. כאשר הכימיה חדה דיה, המשמעות הרחבה מתבהרת. הקהל אמור להבין שהבחירות האישיות שלהם הן חלק מתהליך היסטורי רחב.
הקו העלילתי של פראו שניידר ומר שולץ הוא אולי הרגע האפקטיבי ביותר בערב. כאן נחשף הממד האנושי הפשוט והכואב של האנטישמיות. לא אידאולוגיה מופשטת אלא אהבה מאוחרת שנחנקת תחת לחץ חברתי.
לאורה ריבלין בונה דמות מורכבת ועדינה. פראו שניידר שלה איננה גיבורה טרגית גדולה אלא אישה רגילה שנכנעת לפחד. הקונפליקט הפנימי שלה ניכר בכל תנועה. היא מתאהבת, מבינה את הסיכון, ובוחרת לוותר. לא מתוך רוע אלא מתוך הישרדות. הבחירה הזאת כואבת במיוחד משום שהיא מובנת. יש לציין את משחקה של ריבלין שמשכילה להפוך את פראו שניידר לאישה שאנחנו מסוגלים להזדהות עימה, עם מורכבות הקונפליקט עמו היא מתמודדת. היא מצליחה לגעת בלב.
דווקא כאן ההפקה מצמצמת את הראוותנות ומאפשרת לשקט לפעול. הרגעים הללו מזכירים שהמחזמר איננו רק סאטירה אלא טרגדיה. הגזענות והשנאה אינן סיסמאות אלא כוחות שמפרקים חיים ממשיים.
הבחירה להושיב חלק מן הצופים על הבמה היא מהלך דרמטורגי מובהק. קברט בנוי על טשטוש גבולות בין מופיעים לצופים. כאשר הקהל יושב בתוך הזירה, הוא הופך לחלק מן המרחב הבימתי. האפקט הראשוני הוא אינטימיות ותחושת השתתפות.
ברובד עמוק יותר נוצרת אמירה על פסיביות. הצופים מצויים בתוך ההתרחשות אך אינם מתערבים בה. הם עדים קרובים לתהליך הידרדרות שאינם יכולים לעצור. כשהמהלך משולב בעקביות בשפה הבימתית, הוא מחדד את הממד המטא תיאטרוני ומייצר אי נוחות מודעת.
ויזואלית מדובר בהצגה עשירה מאוד. התלבושות מדגישות עודפות מודעת לעצמה. הבמה נעה בין זוהר לריקבון. בהדרגה חודרים סימנים מאיימים יותר אל תוך המרחב החושני. כאשר התהליך מדויק, הסכנה מחלחלת כמעט מבלי שנבחין בה. כאשר היא מודגשת יתר על המידה, היא מאבדת מן העדינות שהופכת את קברט לאפקטיבי כל כך.
יש לציין כי בקהל נכחו ילדים. לטעמי, מדובר בהצגה שמחייבת הגבלת גיל ברורה יותר. מעבר לרמיזות מיניות חדות ולשפה בוטה לעיתים, יש כאן תכנים היסטוריים ופוליטיים קשים. עליית הנאצים, אלימות אנטישמית, קריסת דמוקרטיה. אלה אינם נושאים קלים לעיכול.
קברט איננו מופע בידור משפחתי.
מחזה: ג'ו מאסטרוף
מבוסס על מחזהו של ג'ון ואן דרוטן וסיפורים מאת כריסטופר אישרווד
מילים: פרד אב
מוזיקה: ג'ון קנדר
תרגום: אלי ביז'אווי
בימוי: גלעד קמחי
ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר
כוריאוגרפיה: אביחי חכם
תפאורה: ערן עצמון
תלבושות: שירה וייז
תאורה: נדב ברנע
הדרכה קולית: אלינור זון
קורפטיטור: רועי כהן
עיצוב סאונד: יוסי אדרי
עוזרת במאי: נעה גודל
עוזר במאי: שניאלון גצוביץ
מנהלת חזרות תנועה: תמר אילנאי
עוזרת מעצב תפאורה: הילה דוד
עוזר מעצבת תלבושות: יותם רותם
משתתפים: רן דנקר, חני פירסטנברג / ליהי טולדנו, נדב נייטס, לאורה ריבלין, עמי ויינברג, כינרת לימוני, שהם שיינר, מתן און ימי, טל פרלמן / רום צרניאק / נתנאל אוליבקוביץ / סער רז פלינקר
להקה: יובל אבירם, עופרי אגמון, תמיר גולן, ליה גיסין, מאיה גרונר, אורן הראל, דניאל חזן, רכס יצחקי, תמר כהנא, מאור לוי, נעם ליברמן, רותם מלר, מירית סולומון, עומרי סמסון, רועי עוזיאלי, קארין שניידר
נגנים: רועי כהן / ליאור פארי פסנתר וניצוח, אלון עזיזי / דניאל ספיר קונטרבס, אסף דגן / שרון פטרובר תופים, תומר רבינוביץ / ניצן צפרוני בנג׳ו וגיטרה, אתי תבל אקורדיון קלידים וסאמפלר, עופר שפירא / קובי סלומון קלרינט וסקסופון אלט, אייל אייזק / דין צור קלרינט וסקסופון טנור, ינון פרץ / אלי פרמינגר חצוצרה, מאיה לי רומן / לאה גדאייב כינור, מתן ממן / דור אסף טרומבון
משך ההצגה: 165 דקות כולל הפסקה
צילום: אוהד רומנו
עיצוב פוסטר: שיין הורוביץ
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©