אפריל 11, 2026
מנקודת מבטה ומעומק ניסיונה, היא מתבוננת במערכת התיאטרון המקומית במבט רחב ולעיתים ביקורתי: על מבנה התיאטראות הרפרטואריים, על מעמדו המורכב של הפרינג׳, על הזהות הישראלית של המחזאות וגם על השאלה הגדולה שמרחפת מעל התחום כולו: האם התיאטרון מצליח לדבר עם הדור הצעיר בעידן של רשתות חברתיות ומסכים. ראיינתי את דליה מספר פעמים בעבר, ביחס לקריירה שלה ראיון עם דליה שימקו, על עשרים שנה לאנסמבל אספמיה ועל 'הנערה' – בילוי נעים ועל פסטיבל עכו ראיון עם דליה שימקו, המנהלת האמנותית של פסטיבל עכו – בילוי נעים
היא מזהה גם תהליכים חיוביים: כניסת דור חדש של יוצרים ובמאים, נוכחות גוברת של נשים בעמדות יצירה מרכזיות והמשך קיומו של שדה יצירתי חי ותוסס מחוץ למוסדות הגדולים.
מי קובע, למעשה, את דמותו של התיאטרון הישראלי כיום? שואלת שימקו ועונה: אלה הם הממונים על התקציבים. הם קובעים את הקריטריונים לקבלת התמיכות של כל התיאטראות, קטנים וגדולים, וככל שמוסד תרבות תלוי יותר בתקציב שהוא מקבל מגופים שונים, כך הוא מציית יותר לקריטריונים הללו.
לדברי שימקו, לא מדובר ב“כללים שנכפים”, אלא במערכת קריטריונים שלפיה נקבעת התמיכה הציבורית בתיאטראות. שימקו מדגישה כי ישנם קריטריונים המשפיעים על כלל השדה, הן הרפרטוארי והן העצמאי.
הראשון הוא הדרישה להרצת הצגות מחוץ לתל אביב או מחוץ לבית הקבוע של התיאטרון. ככל שהפקה מוצגת יותר בפריפריה, כך היא צוברת יותר נקודות ותמיכה תקציבית.
מנגנון זה מעודד יצירת רפרטואר רחב ופופולרי, כזה שיכול להימכר לקניינים ברחבי הארץ ולהתאים למגוון גדול ככל האפשר של קהלים. במצב כזה, קבלת ההחלטות האמנותיות מושפעת משיקולי שיווק והפצה, והנטייה לקחת סיכונים פוחתת.
מנגנון זה נוגע להשפעה המערכתית של אותם קריטריונים על מפת התיאטרון בישראל. לדבריה, המודל הקיים מעכב התפתחות של תיאטראות מקומיים בערים שונות, שכן התיאטראות הגדולים מספקים הצגות לכל רחבי הארץ. כך נוצרת ריכוזיות תרבותית, לצד תלות במוסדות הגדולים. בהשוואה למדינות אירופיות, שבהן כמעט לכל עיר בינונית יש תיאטרון משלה, בישראל מספר התיאטראות מחוץ למרכז נותר מצומצם יחסית.
השלכות הקריטריונים אינן מסתכמות בהיבטים מבניים בלבד. שימקו מציינת כי היעדר הגדרה ברורה של איכות בתוך מנגנון התמיכה פוגע בסיכוי של הפקות שאינן מסחריות או פופולריות להצליח. תיאטרון נדרש, לדבריה, גם לאפשר לעצמו להיכשל כדי להתנסות ולחדש, אך כאשר הצלחה נמדדת בפרמטרים כמותיים של מספר הצגות והרצות, מרחב הניסוי מצטמצם.
המצב הזה מייצר לחץ מתמיד לעמוד ביעדים. “כאשר תיאטרון נדרש להריץ כל הצגה עשרות פעמים בשנה”, היא אומרת, “אין לו אפשרות להרשות לעצמו הפקה שלא תצליח מסחרית. כישלון במונחים של הקריטריונים הוא לא רק אמנותי אלא גם כלכלי”.
התוצאה, לדבריה, היא האחדה מסוימת של השדה התיאטרוני. “הלחץ להצליח צובע את כל התיאטראות בצבע דומה. ללא שינוי מהותי בקריטריונים, קשה לצפות לשינוי משמעותי בתיאטרון הישראלי”.
לדברי שימקו, התיאטרון הישראלי פועל למעשה בשתי מערכות מרכזיות: הרפרטוארית והעצמאית. “התיאטרון הישראלי הוא לא מקשה אחת”, היא אומרת. “יש את התיאטרון הרפרטוארי ואת התיאטרון העצמאי. אבל בתוך המערכת הרפרטוארית עצמה יש לפעמים תחושה של דמיון בין התיאטראות”.
חלק גדול מהרפרטואר מבוסס על הפקות גדולות בעלות פוטנציאל קהל רחב. “יש הרבה מחזות זמר גדולים, והרבה עיבודים לקולנוע ולסרטים ישראליים מצליחים. מבחינה אמנותית זה לפעמים מעלה שאלות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהדבר עובד מבחינה מסחרית”.
עם זאת, היא מדגישה כי לצד הבחירות הבטוחות פועלים בתוך התיאטראות גם יוצרים צעירים שמנסים לחדש. “לכל תיאטרון יש במאים צעירים שמביאים שפה אחרת ומעלים פרשנויות עכשוויות לקלאסיקות. ועדיין, היא אומרת, התחושה הכללית היא של מערכת הפועלת בדפוסים דומים.
“הייתי שמחה לראות לכל תיאטרון ייחודיות ברורה יותר. משהו שמגדיר אותו מבחינה אמנותית. לפעמים נדמה שאם תיאטרון אחד מעלה עיבוד לסרט מצליח, האחרים הולכים בעקבותיו”.
שימקו מצביעה גם על הבחירה בזהירות בקלאסיקות. “התיאטראות בוחרים שוב ושוב באותם מחזות. למשל כשעושים את ויליאם שייקספיר, אם זו קומדיה אלה יהיו קומדיות שעלו בהצלחה בעבר, כמו ‘הלילה השנים עשר’. לא מתנסים במה שלא עלה עדיין. הולכים על בטוח אין מספיק תעוזה ואין הימור”.
שימקו מותחת ביקורת חריפה גם על האופן שבו מוגדר ומתוקצב הפרינג׳ בישראל. “הפרינג׳ בארץ נמצא בתקצוב חסר באופן קבוע. הפרינג׳ בישראל זו למעשה מוטציה. אין באמת דבר כזה. אין חיה כזאת פרינג׳ מתוקצב. אם הוא מקבל תקציב הוא כבר לא פרינג׳”.
בפועל מדובר בתיאטראות קטנים המתוקצבים ברמה נמוכה מאוד. “מה שיש עכשיו בישראל אלה תיאטראות קטנים שהם מתוקצבים כאילו הם תיאטראות של חובבים. אני כמנהלת תיאטרון לא יכולה להתפרנס ולא יכולה לפרנס את האנשים שאני מעסיקה”.
המצב הזה, היא מדגישה, יוצר עיוות גם בתודעה הציבורית. “אם אני יוצרת ברמה גבוהה של עשייה והציבור מראה עניין במה שאני עושה, אין סיבה שאני לא אוכל להתפרנס. זאת מוטציה שאין לה אח ורע בעולם”.
היא מביאה דוגמה ממדיניות עירונית. “בעיריית תל אביב עשו פרס תיאטרון. לקחו ארבעת התיאטראות הגדולים שיש בתל אביב, עיר שיש בה עשרות תיאטראות. עשו הפרדה כאילו אנחנו התיאטראות הקטנים לא מאותו תחום”.
לדבריה, התוצאה היא תיוג שמחלחל לתודעה. “זה מתחיל מהסבסוד וחודר לתודעה. אנשים לא נחשפים לקיומו של התיאטרון העצמאי, כאילו אין ציפייה שיגיע לקהל הרחב”.
עם זאת, דווקא במרחב העצמאי מתקיימת יצירה אינטנסיבית. “במה שמכונה פרינג׳ יש יצרנות אדירה. כמות היוצרים בפרינג׳ היא עצומה. נוצרים פה כל הזמן מחזות חדשים עם קול אחר, אותנטי ואישי, וזה כמעט לא מקבל תשומת לב ציבורית ובוודאי לא של המדינה”.
היא מדגישה את הצורך בשינוי תפיסתי: “צריך לעשות שינוי תודעתי. קבוצות תיאטרון שקיימות עשרות שנים הן לא פרינג׳. פרינג׳ זה כשמישהו מנסה ליצור משהו לבד ולא מכירים אותו ולא מסבסדים אותו. ברגע שמסבסדים זה לא פרינג׳. אם עמדנו בקריטריונים המקצועיים אנחנו כבר לא פרינג׳. אנחנו תיאטרון”.
שימקו סבורה שהתיאטרון הישראלי מחזיק בזהות מקומית מובהקת. “אני חושבת שבאופן כללי התיאטרון הישראלי הוא בעל זהות ישראלית מאוד חזקה. הוא מתייחס לכל הספקטרום הישראלי. הדמויות שאנחנו רואים על הבמה הן ישראליות ויש גם פרובלמטיקות ישראליות”.
נושאים חברתיים שונים זוכים לבולטות. “יש הרבה דגש על מגזרים כמו חרדים ומתנחלים. חוץ מתיאטרון גשר שהוא יותר רוסי־אירופאי, גם התיאטרון הרפרטוארי וגם מה שמכונה פרינג׳ הם מאוד ישראלים”. גם השפה הבימתית משתנה בהתאם. “וגם העברית שנשמעת בהם היא עברית מתפתחת, אפילו סלנג”.
המחזאות המקומית, לדבריה, נטועה במסורת ישראלית ברורה. “המחזאות בארץ היא מאוד ישראלית. היא גם מאוד מושפעת מגדולי המחזאים שלנו: חנוך לוין, ניסים אלוני, יהושע סובול”. מתקיימת גם השפעה הדדית בין תחומי התרבות.
“אנחנו רואים תרבות הולכת וצומחת. מחזאים מושפעים ממחזאים ישראלים אחרים ויש גם השפעה של הקולנוע והטלוויזיה על המחזאות. וכמובן הנושאים הם מאוד ישראלים או מאוד יהודים”. היא מביאה כדוגמה את המחזה “שורה” של רועי יוסף. “גם אם הצורה היא יותר מודרניסטית, זה מחזה מאוד ספציפי וישראלי”.
עם זאת, היא מצביעה על פער בין ישראל לבין מגמות בינלאומיות. “המחזאות הישראלית בתיאטראות הגדולים היא מאוד שמרנית וריאליסטית, בעוד שהעולם הולך כיום לכיוונים אחרים. למשל לפוסט דרמה”.
מי שפועלת בכיוון הזה היא מאיה ערד יסעור. “היא נוגעת בנושאים ישראלים אבל באופן מאוד אירופאי: פוסט דרמה, דוקומנטרי, טשטוש בין המציאות לבין הבמה, ויתור על הקיר הרביעי, דברים הרבה יותר מופשטים עם השפעה של אמנות פלסטית”.
לעומת זאת, בישראל המערכת עדיין קרובה יותר למסורת מסחרית. “בארץ נשארנו מאוד שמרנים ומאוד קרובים לווסט אנד, ושם זה בעצם תיאטרון מסחרי”.
לגבי העתיד היא בחוסר ודאות. “אני לא יודעת איפה עומד התיאטרון מול הצעירים. לא יודעת לפענח את הצעירים של ימינו”. לדבריה, הרשתות החברתיות יצרו פער תרבותי. “הרשתות החברתיות מאוד מרכזיות בעולם שלהם. זה דור עם שפה אחרת”. ייתכן שהפתרון יבוא מתוכם. “יש לי הרגשה שכדי לפצח את הדור הזה ולקרב אותו לתיאטרון היוצרים צריכים לבוא מתוכם”.
למרות זאת, היא מאמינה בכוחו של המדיום. “אני רוצה לקוות שיש משהו אוניברסלי ועל זמני באמנות העתיקה הזאת. תמיד נחפש את המפגש האישי של קהל ושחקנים ואדם חי על הבמה. לדעתי אין לזה תחליף”.
שימקו מציינת גם את החוויה שלה עם הצגה לבני נוער. “אם אני מסתכלת על ‘על הנערה’, הנערה, הבימה – בילוי נעים הצגה שעשיתי עבור בני נוער וצעירים, וההשפעה של התיאטרון על הצעירים. כשתיאטרון הוא חזק וטוב, ההשפעה שלו חזקה מאוד וזה לא דומה למה שקורה על המסך”.
לדבריה, עצם הדרישה להתנתק לרגע מהטלפון היא חלק מהחוויה. “כשמבקשים ממך לשים בצד את הסלולרי ולהיות בכאן ועכשיו זאת הזמנה לשפיות בתקופה שבה אנחנו חיים. פה הכל מטורף ואינסטנט”. בתוך המציאות הזו, היא אומרת, יש לתיאטרון תפקיד ייחודי. “לתיאטרון יש תפקיד להחזיר את האנשים להיות קרובים אצל עצמם. תפקיד התיאטרון בימינו חשוב לאין ערוך”.
בנוסף היא מצביעה על שינוי חיובי נוסף בשדה היצירה: כניסתן של נשים לעמדות בימוי. “אני רואה בעין מאוד שמחה את כניסתן של נשים לכיסאות הבימוי. זו מלחמה שהתחלנו בה עוד לפני מאבקים כמו 50־50. לקח כמה שנים טובות והיום זה כבר מאוד ניכר”.
קבוצת אספמיה קיימת כבר 23 שנה. “אני מאוד מקפידה שיהיה לה קול משלה וקו אמנותי ברור שמבדיל אותה מקבוצות אחרות בתיאטרון הישראלי. אנחנו מעלים על הבמה קולות שלא מוכרים בתיאטראות אחרים, עם דגש על נשים, בין אם במהפכניות או בנערה, וגם משוררות כמו יונה וולך. מבחינת הצורה והסגנון, אספמיה אינה פרינג׳ ואינה רפרטוארי. יש לי שפה ייחודית, ואני אוהבת הכחלאות בין ז'אנרים , ניסויים, וגישה הגישה האומנותית שלי היא אישית אמנותית אישית”.
היא גם מזהירה מפני סכנה קיומית למוסדות תרבות עצמאיים בשל קיצוצים ממשלתיים. כדוגמה היא מזכירה את גורלו של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שפעל במשך עשרות שנים וכיום למעשה נמחק מהמפה, אף על פי ש-80% מהיוצרים המרכזיים בישראל התחילו דרכם שם. לדבריה, המחיקה הזו מזעזעת ומדאיגה, אך היא גם מדגימה את הצורך בקול עצמאי ויצירתי בתוך המערכת.
לסיום, שימקו מביעה תקווה פשוטה אך משמעותית: “אני חושבת שחובה מקווה שנמשיך לעשות תיאטרון טוב ושהקהל ימשיך להגיע. לבקש מהקהל לשים את הטלפון בצד ולהיות כאן ועכשיו זו הזמנה לשפיות”.
צילום תמונה ראשית: אילן בשור
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©