ראיון אישי עם הדס קלדרון

הדס קלדרון. שחקנית, מחזאית, במאית, מנהלת, יזמת

את הדס הכרתי רק לאחרונה, כאשר הגעתי לתערוכה שיצרה לזכר אמה, שנפטרה לפני שנה.
אמה, הציירת רינה סוצקבר קלדרון, הייתה בתו של אברהם סוצקבר, המשורר היידי המפורסם.

הדס היא שחקנית תיאטרון טלוויזיה וקולנוע מחזאית תסריטאית במאית ומפיקה ישראלית. היא בתם של האדריכל משה קלדרון והאמנית רינה סוצקבר ונכדתו של המשורר אברהם סוצקבר. את דרכה החלה בילדותה בתיאטרון הבימה ובהמשך שירתה כקצינה בצה״ל. לאחר לימודי משחק בסטודיו ניסן נתיב והשתלמות במוסקבה הצטרפה לאנסמבל עיתים ולאחר מכן שימשה כשחקנית בית בתיאטרון בית ליסין עד 2018, במקביל לפעילות ענפה כשחקנית יוצרת.

קלדרון יזמה, כתבה, ביימה והפיקה שורה ארוכה של הצגות לילדים נוער ומבוגרים בהן 'החבר הכי טוב שלי', 'הכל זהב', 'העד', 'החלילן מהמלין', 'הגר', 'התאומות' 'דודה פרידה',  'פלאפל' 'לציונה יש כנף אחת' ו'הילד עם הנקודות'. רבות מהן זכו בפרסי משרד התרבות סל תרבות ופרסי פסטיבלים.

בשנת 2019 התמנתה כמנהלת אמנותית של התיאטרון הארצי. בתקופתה זכה התיאטרון בעשרות פרסים והרחיב שיתופי פעולה עם גופים תרבותיים בהם התזמורת הפילהרמונית הישראלית עבורה יצרה סדרת קונצרטים לכל המשפחה.

במקביל לפעילותה בתיאטרון עוסקת קלדרון גם בקולנוע ובטלוויזיה כשחקנית וכיוצרת. היא הפיקה וכתבה את הסרטים הדוקומנטריים 'דבש שחור', שירת חייו של אברהם סוצקבר ו'מי יישאר' שזכו להכרה בפסטיבלים בישראל ובעולם. היא השתתפה בעשרות סדרות וסרטים בהם גאליס טאקע מאמע פלאות בלקספייס והראש. על עבודתה זכתה בין היתר בפרס רוזנבלום של עיריית תל אביב ובפרס אבנר שלו יו״ר יד ושם.

סבא שלך היה משורר. אמך הייתה ציירת. ואת הפכת לאשת במה.

כן. ראית בתערוכה את השורשים שלי. שורשים של משפחת אמנים. התערוכה של רינה סוצקבר קלדרון במוזיאון אנו – בילוי נעים זה היה בית ספוג באמנות. כשהייתי בת עשר הייתה מודעה לאודישנים לילדים להבימה. נסענו באוטובוס והתקבלתי להצגה, שכבר למעשה עוד קודם קנינו לה כרטיסים לכיתה שבה למדתי. זה היה המלך מתיה הראשון, כששייקה אופיר שיחק את התפקיד הראשי. וכך התגלגלתי לעולם הבמה.

לאחר מכן שיחקתי בהקוסם מארץ עוץ לצד מיקי קם ועזרא דגן. ארבע פעמים שיחקתי בהיכל התרבות. הכלב שלי, בובי, שיחק את טוטו. הייתה לי ילדות על הבמה, גם בהצגות ילדים וגם בהבימה. עד שהגעתי לצבא.
היה לי רצון לעשות משהו אחר.

אמרתי: אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אני אנסה משהו חדש. הייתה לי קריירה צבאית פיקודית. הייתי מ״פ. פיקדתי על קורס מפקדות. מכ"יות ומאוד נהניתי. זה התאים לי. למעשה גם זה קצת במה. לנהל קורס.

היום אני יודעת שהכלים שקיבלתי מהצבא הם כלים ניהוליים שמאפשרים לי לא לפחד לנהל. אחרי שמוציאים מאתיים חיילות למסעות ולמטווחים, זאת אחריות. אז לא דמיינתי איך זה ישרת אותי בעתיד. מחברים את הנקודות רק אחרי.

שירתתי שלוש שנים בצבא. כשהשתחררתי עדיין לא רציתי להמשיך במשחק. הלכתי ללמוד וטרינריה. אמא שלי אמרה לי: למה את לא רוצה מקצוע נורמלי? תהיי שחקנית!

גדלתי בעולם של גלריות, ערבי קריאה, תיאטרון. כל אחד מאיתנו לקח תחום אחר. ולא הייתה תחרות. אבראשע, סבא שלי, המשורר, כתב והיה העורך הראשי של הרבעון היידי, 'די גאלדענע קייט' שכל יוצרי היידיש כתבו בו.
אמא שלי,  הייתה ציירת ואני שחקנית.
באתי למרוד בזה. אבל זה לא החזיק מעמד.

אמנם התחלתי ללמוד וטרינריה באוניברסיטה, כי אני מאוד אוהבת בעלי חיים. אבל אז הגעתי לבית של חברה שלי, והתלבטתי עם אבא שלה, שהכיר את המשפחה שלי. אמרתי לו שאני בעצם שחקנית. אבל אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעתיד.
הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר לי:
אני עשיתי דוקטורט ואני פרופסור ודיקאן. אבל אם הייתה ניתנת לי מתנה כזאת, כישרון כזה, לא הייתי מוותר עליו.
באותו רגע כל הבלבול שלי הסתדר. והחלטתי שאני חוזרת לאמנות.

במהלך השנה הזאת עבדתי בגלריה עם נתי קלוגר. והיא עשתה חזרות במסגרת הלימודים שלה בניסן נתיב ואמרה לי: זה בית ספר שונה למשחק. אמרתי לעצמי: אני אלך להיבחן ואם אני לא אתקבל, אני אסע להודו לחפש את עצמי.
ידעתי שבית הספר הזה מקבל חמישה עשר שחקנים. עשיתי אודישן. והתקבלתי. ולא, לא הייתי בהודו מאז.

הייתי צריכה את המרד. אבל אני מאמינה בייעוד, בצעד אחר צעד. ומאז אני הולכת עם הייעוד שלי.

לא פחות ממה שאת אמנית, את יזמת.

נכון. כמו שסבא שלי כתב, שהוא שליח של תוכן, אתה עושה מה שאתה צריך לעשות. כך זה גם אצלי. הייתי שחקנית, ושיחקתי שנים בבית ליסין. ואז נולדו ילדיי ואני ראיתי שלא מתאים לי להעלות כל יום בחמש וחצי אחר הצהריים על ואן, לחזור בלילה ולא לראות את ילדיי.
דיברתי עם ציפי פינס ואמרתי לה שאני מבקשת להשתחרר, כי אני רוצה לחוות עם ילדיי את הילדות שלהם. אז החלטתי ללכת הלאה. רציתי דברים אחרים. המשחק היה משהו ששייך לעבר.

במקום זה, במקום לספר את הסיפורים של אחרים, רציתי לספר את הסיפורים שלי. רציתי לספר לילדים סיפורים שהאמנתי שיכולים לשנות את העולם.

בגלל אהבתי לבעלי חיים הלכתי להתנדב בכלבייה. כשהבעלים נפטרה, אני לקחתי על עצמי לנהל את הכלבייה הזאת. לכלבייה הגיעו ילדים, והיה ילד אחד שלא דיבר. החבר הכי טוב שלו היה כלב שעבר טראומה.
אמרתי: זה הסיפור של הדברים הכי יפים בעולם. שניים שמתחברים כדי להציל זה את זה. אלה סיפורים שאני רוצה להביא לילדים.
רציתי שמחזאי יכתוב את זה, ולא מצאתי מחזאי, לכן כתבתי בעצמי. פגשתי את עודד אהרליך, שחקן חבר שהתחיל לכתוב גם הוא. ואמרתי לו: יש לך סיפור, יש לי סיפור, אני רוצה שתכתוב. כתבנו ביחד והגשנו את המחזה 'החבר הכי טוב' לפסטיבל חיפה, והוא התקבל.

חיפשנו במאי ולא מצאנו. ואז החלטנו שאנחנו נביים. זה הדבר בקריירה שלי. לא שרציתי להיות מחזאית או להיות במאית. אני רוצה לעשות משהו, ואם צריך בדרך לכתוב ולביים, אני אעשה את זה. וכך הפכתי גם מחזאית, במאית וגם מנהלת אמנותית.

התוכן מוביל אותי למקומות האלה, כפי שהוביל את סבא שלי.
עשיתי גם שני סרטים דוקומנטריים, שבאו אליי מהתוכן. הפרויקטים האלה היו חשובים לי. ידעתי שאף אחד אחר לא יעשה את זה, ולכן אני הייתי חייבת לעשות את זה.
פגשנו את יניב סוויסה, שעוד לא היה אז בעולם התיאטרון. כיום הוא שחקן בקאמרי, בקופה ראשית וכן הלאה. חיפשתי שחקן להצגה. 'החבר הכי טוב שלי'. פניתי אליו למרות שעדיין לא עבד בתיאטרון.
נתתי לו לקרוא את המחזה. והוא התקשר אליי בוכה, כי זה הזכיר לו את הכלבה שלו. יצאנו ביחד לפרויקט הזה. זה היה התפקיד הראשי הראשון שלו. ובסופו של דבר הוא קיבל על התפקיד הזה פרס שחקן השנה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים.

אחר כך כתבנו לו גם הצגת יחיד בשם פלאפל. ההצגה נחשפה בפסטיבלים להצגות ילדים והזמינו מאיתנו עוד מחזות.
כתבנו גם את המחזה שרץ עד היום, ל'ציונה יש כנף אחת', על בסיס הספר של נעם חורב. עשינו מזה הצגה, שהופקה על ידי תיאטרון הקיבוץ, וזה נעשה שלאגר.

ואז הגיע הדבר הבא. אף פעם לא ניגשתי לקול קורא. סמי לוי, מהתיאטרון הארצי, הזמין אותי אליו, לאחר שנעם סמל המליץ עלי. הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אנהל אמנותית את התיאטרון.

התיאטרון היה אז בשלב שבו צריך היה להתחיל בו הכול מהתחלה. עשינו שם שינויים מאוד גדולים. ובמהלך חמש השנים שהייתי שם קיבלנו ארבעים ומשהו פרסים.
העלינו את ההצגה 'הכול זהב' עם שירי התרנגולים ואת ההצגה 'הילד עם הנקודות'. התחלנו גם את הפרויקטים עם הפילהרמונית.
גם כיום, כשאני כבר לא בתיאטרון הארצי, אני עושה עם הפילהרמונית את הסדרה לכל המשפחה יחד עם המנהל המוזיקלי גיא פדר ושותפי עודד אהרליך. באנו לזה כדי להנגיש מוזיקה לילדים. אמרתי להם: המוזיקה צריכה סיפור. וככה כולם מרוויחים. גם מוזיקה, גם קהל, גם רקדנים וגם וידאו ארט.

בעצם הצעתי להם לעשות סדרה שיש בה עולם סיפור, עולם תוכן, לילדים. חיברנו לזה את סיפורי התנ״ך. תמיד מעניין אותי לעשות יש מאין. ליזום. יצרנו סדרות שמספרות סיפור. לקחנו את קרנבל החיות ובנינו עליו את סיפור תיבת נוח. ואז דרך סן סנס אנחנו מספרים על נוח. ככה הילדים מטמיעים את המוזיקה ולא מרגישים שהם באו ללמוד, אלא חווים את החוויה.

שרשרת קריירה מרתקת

הייתי שחקנית. התחלתי לכתוב ומשם בעצם הכול נפתח. האפשרות לכתוב, לביים וכמובן הניהול האמנותי. הפרויקט הראשון היה 'בטהובן ואליז'. ההצגה הראשונה שיצרה את הקשר בין התיאטרון למוזיקה.

אני תמיד מסתכלת על מה שמתבקש. לא על מה שיש, אלא על מה שאין וניתן ליצור.

גם הסדנאות שלי, 'מרעיון למחזה'. זה לא בא מזה שאני רוצה להעביר סדנאות אלא שהבנתי שיש אנשים כמוני שרוצים לכתוב ואין להם את הכלים. אני קיבלתי כלים בתהליך העשייה. היה לי רצון לספר סיפור. כשיש מישהו שהוא מלא בתוכן, אני אתן לו את הכלים.

מהסדנה הזאת יצאה ההצגה שזכתה בפרס הצגת השנה. 'הילד עם הנקודות'. חיברתי בין רותי גאון, אמא של הילד עם הנקודות, שכתבה עליו ספר, עם חן לוגסי שלמדה אצלי בסדנה, ודיוויד בילנקה. נולד שיתוף פעולה עם תיאטרון גושן. וכך נוצרה ההצגה שגרפה פרסים.

אחר כך הייתי בטקס של האגודה לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שבו שירי ארצי סיפרה על החברות שלה עם מילי אביטל שעברה תקיפה מינית. חיברתי אותה עם מתנדבים באיגוד, ואמרתי: בואו נפתח מזה הצגה. ההצגה נקראת 'שומעת אותך' בבימוי ליאת פישמן לני. זה הסיפור של שירי ושל מילי אביטל. וגם היא זכתה בפרס הצגת השנה. זה היה בשיתוף עם איגוד. שיתופי פעולה מביאים ווין ווין לשני הצדדים. אנחנו יודעים להפיק תיאטרון טוב שעושה שליחות.

התיאטרון הארצי באמת עבר מהפכה. הפקנו הצגות מיוחדות. גם את החלילן מהמלין, שזכה בפרס של סל תרבות. הכול זהב. פתחנו עם זה את פסטיבל הצגות הילדים בחיפה.

כבר אמרנו שהיזמות מאפיינת אותך.

כן. גם לאחר שסיימתי את הלימודים והתחלתי בבית ליסין, כבר יזמתי הצגת יחיד משלי. קראתי את הספר 'הגר' של יוכי ברנדיס, גם להגר היה סבא אברהם. התקשרתי ליוכי ואמרתי לה שאני רוצה לעשות מהסיפור הזה הצגת יחיד. הרגשתי שהתוכן מבקש ממני את זה.

מישהו שלח לי דיסק עם סיפור בשם 'התאומות'. הוא אמר לי: כתבתי את זה לפי סיפורו של סבא שלך. חיפשתי ומצאתי סיפור של סבא שלי, אברהם סוצקבר, על הדסל, שהייתה אהבת נעוריו. וזה הדליק לי בראש שהוא נתן לי את השם. ואמרתי: כמו הגר, אני חייבת לעשות מזה הצגה.

הוא סיפר על אישה בשם גרוניה, שתפסה לו יום אחד את היד בקפיטריה. הוא ראה את המספר שהיה מקועקע על ידה, הוא שאל אותה: מי את. והיא אמרה: אני אחת משתי התאומות. אני התאומה של הדסל. חיפשתי אותך בכל העולם לספר לך מה עלה בגורלה.
הוא כתב את הסיפור הזה על הדסל, שהייתה כנרת מחוננת. שתי התאומות היו דומות זו לזו, 'כמו שתי דמעות מאותה עין', כך הוא כתב. הן הגיעו למחנה. ומפקד המחנה, זיגפריד הוך, אהב מוזיקה ורצה שתהיה לו תזמורת.

גרוניה שכנעה את אחותה שהן צריכות להצטרף לתזמורת, למרות שהיא לא רצתה. היא אמרה לה: זה בטח יוסיף לנו עוד שנת חיים. הן ניגנו בזמן שאחרים נשלחו לתאי הגזים.
פעם אחת הוך היה כל כך מרוצה, שהוא זרק קליפות תפוזים לעבר הנגנים והם בלעו את הקליפות. הדסל לא התכופפה. הוא חזר בלילה, זכר את המספר שקועקע על ידה, קרא לה, והיא הוצאה להורג בתלייה בכיכר המחנה.

עוד קודם היה מקרה שבו נערה מוורשה רצה לכיוונו ונשכה לו את האוזן. האוזן נקרעה ונתפרה. מאז, לאחר הירצחה של הדסה במחנה, אחותה התאומה גרוניה העבירה את חייה בחיפוש אחר שרידי הזיכרון, ויצאה למסע נקמה.
בעקבות הוך היא הגיעה לאורוגוואי ואז היא קיבלה לידיה את ראשו של הוך, שנכרת מעליו, וזיהתה אותו לפי התפרים באוזן.

הפקנו מהסיפור הזה הצגה. הופעתי איתה גם בתיאטרון שהיה בגטו וילנה והפך לתיאטרון בובות. על זה עשיתי גם את הסרט הראשון שלי, עם דורונה בן דור.

זהו, אגב, התיאטרון שעליו יהושע סובול כתב את יצירתו גטו. סבא שלי היה הדרמטורג של התיאטרון ב 1942 ובחר התכנים של התיאטרון. מזה גם נולד הסרט שעשיתי עם בית שלום עליכם.

עשר שנים לקח לי להפיק את הסרט הראשון, 'דבש שחור'. עבדתי עליו שנים. ואז יום אחד אורי ברבש בא אליי ואמר לי שהוא רוצה לעשות סרט על סבא שלי. אמרתי לו: בוא תצטרף אליי. ונתתי לו את הסרט ואת החומרים שכבר אספתי. הסרט הופק על ידי יאיר קידר והעברים.
אותו סרט הפך למועמד לפרס אופיר. החזרתי עטרה ליושנה, והרבה יותר אנשים הכירו את אברהם סוצקבר, המשורר שאמר: 'לא האמנתי שיש עולם ללא יידיש'. אני מצטטת מתוך הסרט.

מה קורה עכשיו?

הפקתי שני הסרטים. את השני עשיתי כי נשארו הרבה חומרים אחרי הסרט הראשון, מהמסע שלי עם אמי ודודתי לווילנה. פנו אליי מיידיש בוק סנטר בארצות הברית, הגיעו לראיין אותי, ואני אמרתי להם: יש לי חומרים. ומזה עשינו את הסרט 'מי יישאר' (ווער בלייבט).
מההחומרים של המסע של עשור נולדו שני סרטים. אחד יצא לאקרנים ב־2018, והשני ב־2020, בתקופת הקורונה. זאת הייתה גם התקופה שבה ניהלתי את התיאטרון הארצי.
ואז סיימתי שם וחיפשתי את הדבר הבא עם השליחות שלי.

אני יזמית וג׳ינג׳ית. אני שואלת: איפה צריך אותי. לצד השאלה מה מעניין אותי.
ביקשתי לסיים את תפקידי בתיאטרון הארצי. יצאתי שוב לעצמאות ואז קיבלתי את ההצעה לנהל את היידישפיל. הרגשתי שזה חיבור נכון. מקום להביא את הידע שלי, עם כל הדברים שאני יודעת לעשות.

העלינו שם הצגת ילדים ראשונה בשם 'טווס הזהב', בשיתוף עם תיאטרון גושן. עשינו גם הפקה עם ליא קניג, והפקה עם יעקב בודו. ועכשיו בעצם סיימתי גם את התפקיד הזה.

אני עובדת עכשיו על פסטיבל סוליקו של תיאטרון השעה להצגות ילדים ונוער. אני עובדת גם על הסדרה לכל המשפחה עם הפילהרמונית. עכשיו אני כותבת מחזה על שכונת חיים. אחרי שביקשו מאיתנו לפצח את הסדרה של פעם כדי להביא אותה לימינו.

פיצחנו את העלילה, וכתבנו, עודד ואני, את המחזה 'שכונת חיים' שעולה בתיאטרון השעה. פסטיבל סוליקו יעלה בחול המועד הפסח. יש שם חמש הצגות חדשות לילדים ולנוער שעולות. בנוסף הצגה על הסיפור של מאי חיים, שנרצחה בנובה, ובהשראתה הוקמה עמותה לזכרה, שמפיקה בת מצווה לנערות מעוטות יכולת. הסיפור נקרא  'השפרירית של מאי' וההצגה עולה בתיאטרון גושן.

אז מה היוזמה הבאה שלך. הרי תמיד יש.

אני מכוונת לסדרה בחו״ל. הסיפור של בריגדת הנייר. סבא שלי עבד למען הצלת אוצרות התרבות היהודיים תחת כיבוש הנאצים. כל מה שהם רצו להשמיד, הוא ניסה להציל.
זאת תהיה סדרה עלילתית. אני כבר הרבה זמן מגלגלת את זה. הזמנים לא בשליטתי. אבל זה יגיע. לכל פרויקט יש את הזמן הקוסמי שלו. ויש לי עוד המון פרויקטים נוספים בראש. הם עוד יבואו.

צילומים: רמי זרנגר ושגיא דהרי