ראיון עם ירדן גלבוע, יוצרת תיאטרון

ירדן גלבוע היא קול צלול ורענן בעולם התיאטרון הישראלי, בתפר שבין פרינג' לרפרטוארי. הרפרטוארי הוא המקום הממוסד יותר, שיש לו תקציבים גדולים הרבה יותר אך הוא גם נאלץ לרסן את עצמו, כדי להיות ממלכתי משהו, בעוד שהפרינג' הישראלי הוא בדיוק מה שפרינג' צריך להיות: חצוף, חדשני ובועט. את ירדן פגשתי לראשונה בהצגת הרפרטואר של תיאטרון באר שבע, שם תפשה ההצגה שלה, 'באר-שבסקייה' את העין. ההצגה אמורה לעלות בתחילת-אמצע שנת 2026.

ירדן גלבוע היא היוצרת של הזוכה הגדולה של התחרות בפסטיבל עכו, ההצגה 'הכל נשאר חי', אותה כתבה יחד עם דנה קיילה, שמשחקת, וגם ביימה. ההצגה קטפה חמישה פרסים: על ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, המוזיקה, והשחקן והשחקנית הטובים ביותר. זוהי הצגה על הלם קרב, וליתר דיוק: על אשתו של הלום הקרב וההתמודדות שלה עם בן זוגה ומצבו. נקודת מבט חדשה על אחת התופעות שמביאות איתן המלחמות הבלתי נגמרות שלנו, הלומי הקרב הולכים ומתרבים, ועימם הולכים וגדלים המעגלים שמקיפים אותם. בנות ובני זוג, ילדים, וכל מי שקרוב אליהם. כולם סובלים.

ספרי קצת על עצמך, איך התפתחת בתחום התיאטרון?

"אני מחזאית ובמאית, אבל התחלתי בכלל כשחקנית. אני כבר 15 שנה בתחום, מאז שהתחנכתי אצל סופי מוסקוביץ', בבית הספר שלה למשחק, אחרי שלמדתי אצלה גם בתיכון. זה מין בית ספר עם מנטליות של תיאטרון רוסי. למדתי שם וגם לימדתי. זה היה סטודיו יפהפה בתחנה המרכזית החדשה. לשמחתי, כבר בשנה ג' התקבלתי לאודישן אצל רנה ירושלמי, מנהלת אנסמבל 'עיתים' של הקאמרי, ודי מהר מצאתי את עצמי משחקת בתיאטרון הקאמרי. מרנה למדתי כל מה שאני יודעת על תיאטרון. תוך כדי משחק הבנתי שיש לי עניין רב בבימוי. התחלתי לביים, בין השאר בתמונע. במקביל אני מלמדת כבר שנים ב'קאמרי אקדמי', בית הספר למשחק של התיאטרון לבני נוער וצעירים אחרי צבא, מסלול נהדר לפיתוח שחקנים צעירים".

ירדן מועסקת גם בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, אשר מנוהלת על ידי יחזקאל לזרוב. "הוא ראה את ההפקה שלי בבר הרוסי הקטן, הגרסה הראשונית של באר-שבסקייה, והוא לקח אותי לביים בסמינר את ההצגה 'הטוען לכס' , לפי מחזה שנכתב על פי ספרו של וולדימיר ווינוביץ',  על חייל שנאסר בלא עוול בכפו אחרי שרשרת של מאורעות ביורוקרטיים אבסורדיים. המחזה הוא על החיים בשלטון הדיקטטורי של סטלין, שקיבלה אצלי גרסה טרגי-קומית. יחזקאל פתח לי דלתות. כשהוא רואה משהו שהוא מעריך, הוא עושה את זה. הוא הזמין את לנה קריידלין, מנכ"לית גשר, לראות חזרה של ההצגה".

איך הגעת לכתוב עם דנה קיילה ולביים את 'הכל נשאר חי'?

"דנה קיילה נשואה להלום קרב. היא ביקשה ממני להצטרף אליה בכתיבה ובבימוי. עניין אותי לעסוק בנושא מזווית מבט נשית. חשוב היה לנו להביא לנו להביא את הקול הזה, חשוף ואמיתי. אתמול דנה אמרה לי, שהיא לא מרגישה שהיא משחקת. זה מאוד חשוב לי. יש את העניין האמנותי ויש את הקשר למציאות. רצינו שגם בן זוגה יהיה נוכח בקהל, ובסוף הוא גם עולה בעצמו לבמה. יש כאן חיבור בין המציאות לתיאטרון. ההצגה מקבלת הרבה מקום והרבה תהודה בגלל המציאות הישראלית. לדעתי יש בהצגה מין שליחות מרפאה".

דברים נוספים שאת עובדת עליהם עכשיו?

"עוד משהו שלי שעומד לעלות בתחילת השנה עוסק בקשר בין אמהות לבנות, 'שפת אם'. כתבתי את המחזה ואני גם מביימת ומשחקת בהצגה שתעלה כהפקה עצמאית. אמרו לי: כשתגיעי לגיל ארבעים, זאת תהיה השנה שלך, ובינתיים זה מתגשם. גם 'באר-שבסקייה' שתעלה בתיאטרון באר שבע, שנוגעת בבשר החי, בקשיי ההגירה. כיום, כולנו פה מרגישים שקירות הבית שלנו התערערו בשבעה באוקטובר. מה עושים? יש כאלה שמחפשים בית אחר, ויש כאלה שמנסים לחזק את הקירות הקיימים. למשל, אחד מחברי הלהקה בהצגה מחליט להגר שוב, הגירה שנייה.

בתוך המעטפת של הכייף, ה fun, של בר, עם מוזיקה, אוכל ושתייה, לצד הרצון לחגוג את החיים דווקא בלב השחור, הרצון לשכוח מהכאב, עולה השאלה: מה קורה למי שנשאר? אני קוראת להצגה 'אירוע'. הצופה חוזה בהשתנות, מהכייף למשבר. יש גם עיסוק בנוסטלגיה לעומת המצב העכשווי. איה קפלן, המנהלת האמנותית החדשה של תיאטרון באר שבע, זיהתה את הפוטנציאל של ההצגה להביא לרפרטואר יציאה מהחלל התיאטרוני, כדי להביא גוונים אחרים ושונים לתיאטרון הרפרטוארי. יש שם רצון וצורך לחדש ולשנות. זאת דלת יפה שנפתחת למשהו אחר ושונה. הבאה של משהו עם DNA של פרינג' לרפרטוארי. יש טשטוש של הגבולות כיום. ויש גם חשיבות לתיאטרון כאירוע חברתי. אני לא אוהבת לשים את הקהל בחושך. אני בעד שילוב של הקהל בהצגה".

איך את כבמאית עם השחקנים? נותנת להם להביא את הרעיונות שלהם לתפקיד?

"לטעמי צריך לתת לשחקן להיות באמת על הבמה. צריך לראות את הניצוץ שלו ולהביא את זה ליצירה. אז הכל נעשה יותר חי ועשיר. זאת הסיבה לכך שפעמים רבות אני עושה עיבודים, ואז אני לוקחת את הרעיונות של השחקנים לתוך היצירה. זה נותן המון מקום לשחקן, יש בזה משהו מאוד אורגני. אני רוצה לתת את המקום למי שאני עובדת אתו. אני גם לא מאמינה בטייפקאסט. אני חושבת  ששחקן טוב יכול לעשות הכל ולהישמע אותנטי. למשל, בבאר-שבסקייה יש שחקן שמביא דיאלוג של דוסטוייבסקי אבל זה נשמע ממש לקוח מחייו. זה נותן המון כוח ליצירה".

את רואה שינוי והשפעה של מאבק הבמאיות לשיוויון?

"אני רואה את ההכלה. בוודאי שיש שינוי בתיאטראות. הכוח של הבמאיות יכול להיות בשיתוף וברכות. ברור שיש כאלה שהן פחות רכות, אבל תמיד הרגשתי שלבמאיות יש טביעת עין ייחודית, אולי זה קשור לנשיות. אני גם חושבת שנשמעים יותר קולות של שחקניות בכלל המספר הגדל של נשים בבימוי. צריך חיבור בין רמה גבוהה של מקצועיות ומשמעת לבין חדר חזרות מתחשב ועדין".

איך עובדים בתקופה הקשה הזאת?

"נראה לי שהתיאטרון זאת הדרך שלי לא להישאר אילמת נוכח כל מה שקורה. יש לנו יכולת להתבונן במציאות ודרך ההתבוננות לשנות אותה. אני שמחה שיש לנו אפשרות להמשיך ליצור גם בימים קשים אלה. אני מוצאת את התנועה לעתיד. כשכתבנו את המחזה של 'הכל נשאר חי', שעוסקת בהלום קרב משנת 2004, התחלתי להבין שאנחנו עוד לא קולטים מה שנמצא עוד לפנינו מהמלחמה הזאת, כמעט כל חייל שיוצא מעזה ועבר שם דברים נוראיים, מושפע, והוא עצמו משפיע על משפחות שלמות, לפי המחקר שעשינו להצגה. אלה מעגלים לא נגמרים. כל כך הרבה כאב".

צילום: נועה ניר