ראיון עם סופיה טרוטוש, מעצבת תלבושות לתיאטרון

​בשנה האחרונה ראיתי הרבה הצגות אשר סופיה עיצבה להן את התלבושות. בתחילת הראיון סופיה מספרת שערב המלחמה הייתה בירושלים, במסגרת הכנת תלבושות ומיצג עבור עדלאידע, מיזם שהיא מאוד אוהבת לקחת בו חלק.

ביום ראשון שלאחר מכן הייתה אמורה לחזור, כדי להשלים את התלבושות ולקחת חלק בחזרה הגנרלית. בשבת, כזכור, פרצה מלחמת איראן והכל התבטל. את הראיון הזה אנחנו מקיימות כאשר התיאטראות מושבתים וכמובן שגם העדלאידע התבטלה.

איך הגעת לתחום עיצוב התלבושות?

​"התחלתי כבר בגיל חמש. מאוד אהבתי ליצור תחפושות ותלבושות, גם לבובות, אחר כך עשיתי תלבושות להצגות בית ספר.

נהגתי לשבת ליד התופרת של סבתא שלי ומשתמשת בשאריות הבדים. אני מתעסקת עם בדים מגיל מאוד צעיר. כבר בגיל 16 יצרתי תלבושות למופעי דראג ולכל מיני קברטים קטנים. היינו עובדים ימים שלמים בשביל ההנאה שבדבר, ובאיזה שהוא שלב התחילו לשלם לי על זה, ואז התחביב הפך למקצוע.

​כשסיימתי את הצבא הלכתי דווקא ללמוד צילום. הייתי צלמת עיתונות וגם אופנה ברשת שוקן. משם נוצר המעבר לעיצוב אופנה, כאשר הבנתי כעבור מספר שנים שאני הרבה יותר אוהבת את הבגדים.

אז למעשה התעסקתי עם אופנה וכאשר התחלתי ליצור תלבושות לתיאטרון, בהתחלה לא גביתי עליהן תשלום, לאחר מכן התחילו להציע לי תשלום ועבדתי בפסטיבלים ובמופעי דראג ומצעדי גאווה, וזה התחיל לתפוס נפח יותר ויותר גדול אצלי והפך לתחום שהכי נהניתי ממנו.

​כשהתחילו להזמין אצלי תלבושות להצגות, חשבתי שזאת שפה שאני לא מכירה מספיק. לכן נרשמתי ללימודי תיאטרון כדי ללמוד את שפת התיאטרון ולהתחבר אליה. למעשה למדתי הרבה מאוד דברים, החל מתדמיתנות דרך לימודי ארכיטקטורה ונגרות ועד לתיאטרון, וכך אני מרחיבה את המנעד של העיסוק בתיאטרון וגם חולמת על כתיבה ובימוי."

​איך נוצרות התלבושות? איך העבודה עם הבמאים?

​"תהליך העבודה עם כל במאי ובמאית הוא שונה. אני עושה המון פרינג' ואז אני מקבלת מחזה בשלבים שונים של ההתקדמות שלו. לעיתים קרובות המחזה משתנה מאוד תוך כדי עבודה, זה לא כמו מחזה של צ'כוב שמגיע מוכן, אלא מחזה שמתפתח תוך כדי עבודה של הבמאי והשחקנים, ובמסגרת הזאת אני משתלבת.

​העבודה על עיצוב התלבושות היא גם תלויה בעד כמה לבמאי או הבמאית יש חזון משלהם ורעיונות לגבי סוג התלבושות, פלטות הצבעים.

יש כאלה שאומרים לי 'תראי חזרה ותגידי לנו מה את חושבת'. אני מגיעה לחזרות הראשונות ואני אוהבת את התהליך המשותף למרות שגם אני מפתחת ויז'ן משלי. לפעמים זה לא רק סקיצה, אלא אני ממש רואה בדמיון איך התלבושות צריכות להראות. אני מגישה סקיצה שלפעמים משתנה תוך כדי תהליך העבודה על ההצגה.

​קורה למשל, שהצגה עוברת מבמה לבמה, ואז צריך לשנות גם את התלבושות. כאשר הבמה משתנה מבחינת גודל, תאורה וצבעים, חייבים לשנות גם את התלבושות.

באופן עקרוני תלבושת יכולה להשתנות כל הזמן ולפעמים היא גם משתנה אחרי ההצגה הגנרלית. פעם ראיתי סרט דוקו על עיצוב תלבושות שבו המעצב מביא לגילה אלמגור בגד שלא מצא חן בעיניה, וזה עשה לי שינוי מאוד משמעותי בתפיסה. התחלתי להבין כמה עיצוב התלבושות הוא משמעותי בתהליך. גילה אלמגור אמרה 'הבגד הוא חצי מהדמות שלי, עד שאני לא לבושה אין לי אותי'.

אפיון הדמות הוא גורם מאוד חזק. אני צריכה לגעת בזה מאוד בזהירות, לכבד את המחזה עצמו ויחד עם זאת לקחת איזה שהוא חופש פעולה. הבאתי פעם בגד לשחקנית וכשהיא לבשה אותו היא אמרה 'עד שהבאת לי את הבגד לא הבנתי שהדמות היא לסבית'."

​איך את מפצחת דמויות?

​ "אני רואה הרבה חזרות והצגות, יושבת עם הבמאים והשחקנים ולפעמים אפילו עם המחזאים. זה תהליך שאני עושה. אם אין לי בזיכרון אני לא צופה בגרסאות קודמות של אותה הצגה אם מדובר למשל בשייקספיר, ואני חוקרת את הדמות ומה שמניע אותה.

לפעמים עולות לי קלישאות לגבי דמות מסוימת, למשל, אשת קריירה או אמא דאגנית. עם האמא הדאגנית, קל לראות את האמא הזאת עם סינר. אני משתדלת לפרק את הקלישאה של הסינר ולפעמים חוזרים לקלישאה ושמים את הסינר. אני משחקת עם התלבושת ומדייקת אותה.

​לפעמים אני אפילו מתווכחת עם הבמאים והבמאיות. אני יודעת לשחרר אם אני מבינה שהבמאי בא מראש עם הרעיון שהוא רוצה חליפה כחולה, גם אם לדעתי זה לא מתאים. אם זה הויז'ן שלו אני לא מתווכחת עם זה. לפעמים דווקא כשאני מתווכחת הבמאי בא לאחר מכן להגיד לי תודה שעמדתי על שלי.

​כיום אני עובדת על הצגה בתיאטרונטו, כשהמחזאי הוא גם הבמאי והוא גם משחק ויש לו ויז'ן משלו ואז אני באה לממש את הויז'ן הקיים.

יש כמובן סיעור מוחות משותף אבל המטרה של כולם היא להגיע יחד ליעד וזה למעשה תהליך. לפעמים במאים אומרים לי 'אני צריך פתרון לתלבושת כזאת או אחרת' ואני אומרת 'זה לא פתרון כי אין פה בעיה שצריכה פתרון, אנחנו יוצרים יחד בתהליך את היצירה המשותפת'.

אגב, לפעמים זה דווקא המפיק שראה את ההצגה בלונדון ומגיע עם הרעיון שכולם צריכים ללבוש בגדי ספורט או שהכל צריך להיות סגול, ולא תמיד ניתן להתווכח עם זה גם אם להפקה הנוכחית זה נראה לי פחות מתאים."

 מה עם תלבושות שצריך להחליף?

​ "בראן הראשון והשני מתחילים למדוד זמני חילוף. עד אז אני משאירה דברים שהם לא סגורים עד הסוף, האם אלה יהיו כפתורים או סקוטשים או בגד ביחידה אחת. אז יש זמן החילוף. למשל בפרסיליה הם מדברים על 16 שניות לחילוף. אנחנו מודדים ואנחנו רואים מה אפשרי והיו גם מקרים שויתרנו על חילוף. אולי במקום חילוף אפשר להוסיף איזה שהוא אביזר כמו כובע או גלימה. ויש בפרינג' גם תופעה אחרת שמחליפים תלבושות על הבמה עצמה."

​ מהם מקורות ההשראה שלך?

​ "ההשראה היא הרבה פעמים החיים עצמם. הדמויות הן אנשים, לפעמים אפילו סטריאוטיפים. אני מקבלת דמות ואני שואלת את עצמי איפה פגשתי את הדמות הזאת ואז אני מעתיקה אותה בצורה מסוימת.

אני מקבלת גם כמובן השראה מהאופנה, ממעצבי על. אני מכורה לאסתטיקה ואצלי גם קבצן יהיה לבוש היטב. אני רוצה שהתלבושות יהיו עשירות, שיחקו את המציאות אבל מלמעלה. בגדים עשויים היטב דורשים זמן עבודה. אני יודעת שיש פה עניין של תקציב ואני יודעת ליצור די בזול ומהר דברים מפוארים. אני מייצרת את הכל אצלי בסטודיו כולל תפירה. יש לי אסיסטנטיות שתופרות אבל כשצריך דדליין מהיר אני עצמי מוציאה את הגזרות, צובעת את הבדים ותופרת."

​מה הן התלבושות שאת הכי גאה בהן?

​ "אני מאוד אוהבת את התלבושות של קרקס הלא כלום ואת התלבושות של אבהות. זה היה אתגר קשה. גם הטווס הלבן של העדלאידע משנה שעברה שיצרתי בשיתוף עם אלי שרגא, בעדליאידע בירושלים. לפעמים אני גאה בדברים קטנים, למשל ההצגה 'יוסי ילד שלי מוצלח' דרשה בגד שמקרינים עליו, דהיינו בגד לבן לגמרי. מדובר לכאורה רק במכנסיים וחולצה, אבל אהבתי את התוצאה שהייתה אסתטית ונכונה. בסוף אני גאה בכל אחת מהיצירות שלי, בכל אחת מעשרות ההצגות, ובהצגה הראשונה או בבכורה אני באופוריה ומרגישה שעשינו משהו שווה.

​בהצגה 'Machine Man' של שחר מרום מתיאטרון החנות שאיתה נסענו לאדינבורו יש המון חילופים. יש עקבים ומחוך, ואיש בננה ואדם אחד שמחליף תלבושות בלי סוף, תלבושות ומגדרים, ובעיניי זאת הצגה פנומנלית. אני מאוד גאה בזה. מבחינת מקורות השראה אני גם חוטאת בפינטרסט, אבל רק אחרי שאני כבר יודעת מה הויז'ן שלי."

​ איך נקבעת פלטת צבעים?

​ "פלטת הצבעים נקבעת בשיתוף עם התפאורניות ואז הפלטה היא לא שלי בלעדית. לפעמים התפאורנים הם בהיררכיה מעל מעצבי התלבושות ואז הפלטה מוכתבת מראש, ולפעמים זאת החלטה משותפת. וכמובן אם המפיק החליט מראש שהוא רוצה הצגה סגולה זה מה שיהיה ועם זה אין להתווכח."

​ האם התלבושות הן כלי עבודה של השחקן?

​סופיה, בחיוך: "לשחקנים חשוב להראות טוב. כולם רוצים להיות יפים, גם כשמשחקים את קווזימודו. כמעצבת שגם מייצרת את התלבושות הם באים למדוד אצלי ואני רואה גם את הפן הרגשי. גם כשהייתי אופנאית הבנתי שללקוחות יש דימוי גוף מסוים ולכולם צריך לתת גזרות מתאימות ומחמיאות כדי שיראו טוב.

​אני גם מקפידה על נוחות, אפילו אם הבמאים לפעמים פחות מודעים לפן להזה. אני עומדת על זה שהבדים ינשמו כדי שהשחקנים יזיעו פחות, שתהיה להם אפשרות לטווח תנועה גדול, וגם אם הדמות לא אמורה להראות טוב שתהיה להם הרגשה טובה. זה משרת את ההצגה. לפעמים כשצריך בגדים קנויים, יומיומיים, אני הולכת עם שחקנים לקניון ואני רואה גם את התהליך הרגשי של בחירת בגדים."

​ מה עם אקססוריז?

​"פאות ואביזרים זה לא עבודה של מעצב תלבושות אלא של רקוויזיטור, אבל בפרינג' זה לעיתים אותו דבר. אחד מהכללים הוא שהאקססוריז אמורים לא להרעיש. כל מה שעושה רעש כמו שרשרת או ניילון הוא פסול. גם משקפי שמש צריך לדעת להתאים וכמובן גם תיקים. אני חושבת שצריך להתאים אביזרים בנחת כדי שיפריעו כמה שפחות. יש עוד נושא, למשל שחקן שמשחק רווק דון ז'ואן שהולך עם טבעת נישואים כי הוא נשוי בחיים, לפעמים אני שמה להם פלסטר על הטבעת כדי שלא יראו אותה, ומקווה שהם יקפידו לעשות את זה גם אחרי החזרות.

​אחרי שההצגה עולה העבודה שלי נגמרת ואני הולכת. אני יכולה לבקש שיגהצו את הבגדים אבל אם זה קורה או לא אני לא יודעת. ההצגה מצולמת, עוברת ליחסי הציבור ואז אני לא יודעת עד כמה הם מקפידים שהבגדים אכן יעברו כביסה וגיהוץ. כלומר מגיע הזמן לשחרר ולסמוך."

​מה החזון שלך?

​"החזון האישי שלי: אני רוצה להגיע להפקת ענק, מחזמר ענק בינלאומי משהו כמו קורוס ליין, משהו שאני רוצה ומרגישה שאני יכולה כבר לעשות.

מעבר לזה, אחד התפקידים של האומנות והתיאטרון בפרט הוא לתת לנו חסד. כשאנחנו צופים בהצגה אני רוצה שנצא כשאנחנו מאמינים יותר בעולם, שנצא עם קצת יותר אמונה ברוח האדם."

צילום תמונה ראשית: סיון דרי עדשת הלב