ינואר 24, 2026
8 בסולם אביבה
ברנדן פרייזר הוא ליהוק מושלם לסרט הזה. לא רק מפני שהוא שחקן טוב, אלא מפני שהוא נושא איתו היסטוריה רגשית שהקהל מביא כבר מהבית. יש בו פגיעות, יש בו עדינות, ויש בו יכולת נדירה להחצין רגשות גדולים מבלי לחצות את גבול הקיטש. וזה בדיוק האיזון שהסרט הזה זקוק לו.
פרייזר מגלם את פיליפ, אמריקאי שחי בטוקיו. פיליפ, שחקן אמריקאי, הגיע לטוקיו לפני שבע שנים כדי לעשות סרט פרסומת למשחת שיניים וקיווה לעשות קריירה. הוא לא הצליח בזה, וגם נותר אדם בודד למדי.
בתחילת הסרט הוא מוצא את עצמו בסיטואציה מוזרה למדי. מזמינים אותו לעבודה, לשחק אמריקאי עצוב, ומסתבר שזאת הלוויה פיקטיבית. המת קם לתחייה בסוף.
לאחר מכן הוא מוצא את עצמו עובד בסוכנות יפנית להשכרת משפחה ורגשות. אותה חברה שהזמינה אותו לשחק את האמריקאי העצוב. הוא נשכר כדי להיות אב, בן, חבר או קרוב משפחה לפי דרישה. לכאורה תפקיד, לכאורה משחק. הוא משחק עיתונאי שבא לראיין שחקן קשיש כדי לשמח אותו. הוא והקשיש מתחברים בעוצמה. במקביל, הוא נשכר לשמש אב לילדה שאימה חד הורית. גם כאן נוצר קשר עז, משני הצדדים.
בפועל, משהו הרבה יותר מורכב. פרייזר מצליח לשחק את פיליפ כך שנראה לנו איש שהוא זהב טהור. איש שכולו שוחר טוב, ואנחנו מאמינים בזה מיד. פרייזר יודע לעשות לנו את זה.
פיליפ הוא לא גיבור מושלם. הוא קצת מגושם, עושה טעויות, לפעמים אפילו שטויות. אבל יש בו אנושיות פשוטה, כזו שלא מנסה להרשים. זה אדם שקל לאהוב, ובתפקיד הזה קל גם להתאהב בו.
מבט אחד שלו, בעיניים שיש בהן תמימות, כמעט ילדותית, ואנחנו כבר לגמרי בצד שלו. הסרט לא צריך לעבוד קשה כדי לשכנע אותנו. אחרי שפרייזר רוכש את אמוננו בתוך שניות, השאר כבר קורה מעצמו.
העלילה עצמה פשוטה, אבל לא שטוחה. זה סיפור שמתקדם בקצב איטי ומדוד, ובתוכו הסתעפויות קטנות של קשרים, רגעים, מבטים ומצבים רגשיים.
הסרט יפני אבל גם אמריקאי, והחיבור הזה מרגיש טבעי ולא מאולץ. זהו מפגש תרבויות מעניין, אך כזה שלא נשען על התנגשויות גדולות או קלישאות מוכרות. אין כאן עימותים רועשים בין מזרח למערב, אלא חפיפה עדינה, כמעט שקטה, בין עולמות.
גם כאן פרייזר הוא העוגן. הנוכחות שלו הופכת את החיבור הבין תרבותי לאמין. הוא לא זר שמביט מבחוץ, אלא אדם שמנסה להשתלב, להבין, להרגיש. דרך הדמות שלו הסרט מאפשר לנו להציץ לעולם יפני מסוים, לא כאטרקציה תיירותית, אלא כמרחב אנושי שבו בדידות, צורך בקשר, ורצון בשייכות הם אוניברסליים.
יש הרבה טוב בסרט הזה, והרבה מתיקות, אבל זו מתיקות לא דביקה. הסרט אופטימי ומקבל, בלי להיות נאיבי. הוא לא מתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בעולם צרכני, עולם שבו גם רגשות יכולים להפוך למוצר. להפך, הוא שם את זה במרכז.
פילוסופיית החיים שהסרט מציע אומרת שגם אם אתה מוכר רגשות, כמו כל דבר אחר בחברה שלנו, בסופו של דבר אתה תרגיש באמת. אי אפשר לשחק קרבה לאורך זמן בלי שמשהו יקרה בפנים. אי אפשר לגלם שייכות בלי להתחיל להשתייך.
הסרט מדבר על בדידות מודרנית, אבל עושה זאת בלי כובד יתר. הוא מציע מחשבה מעניינת על האופן שבו אנחנו מגדירים קשרים אמיתיים. האם קשר שנוצר מתוך חוזה הוא בהכרח מזויף. האם רגש שנולד במסגרת תפקיד הוא פחות רגש. הסרט לא עונה על השאלות האלה בצורה ישירה, אלא נותן להן להדהד דרך סיטואציות קטנות, יומיומיות, דרך מפגשים שנראים שוליים אך נטענים במשמעות.
האווירה הקולנועית תומכת בגישה הזו. טוקיו מצולמת לא כעיר זוהרת ורועשת, אלא כמקום אינטימי, לעיתים מנוכר, לעיתים חמים. המצלמה מתעכבת על פרטים קטנים, על מרווחים בין אנשים, על רגעי שקט. הפסקול מאופק, לא דוחף רגש אלא מאפשר לו לצמוח. זה סרט שמאמין בצופה שלו, ולא מנסה להכתיב לו איך להרגיש.
חשוב לציין שהסרט לא חף מחולשות. יש מי שירגישו שהעלילה זהירה מדי, שהעומק הפילוסופי מרומז ולא ממומש עד הסוף. יש רגעים שבהם נדמה שהסרט בוחר בנוחות רגשית במקום בעימות מורכב יותר. אבל גם הבחירה הזו מרגישה מודעת. רגשות להשכרה לא מנסה לטלטל, אלא לחבק. וזו אולי מעלתו הגדולה. יש בסרט הזה חמימות אנושית נדירה. הוא מציע מבט רך על עולם שמרגיש לעיתים קר מדי. הוא מזכיר לנו שגם בתוך מנגנונים מלאכותיים, גם בתוך עסקאות רגשיות, עדיין יש מקום לאהבה, לקרבה, ולהפתעה.
זה לא סרט שיישאר בהכרח כיצירת מופת קולנועית גדולה, אבל זה כן סרט שנשאר בלב. כזה שיוצאים ממנו עם תחושה טובה, עם מחשבה קטנה שמתעכבת, עם רצון להיות קצת יותר פתוחים, קצת יותר סלחניים.
וצריך סרט כזה מדי פעם.
בימוי: היקארי
תסריט: היקארי
שחקן ראשי: ברנדן פרייזר
הפקה: יפן ארצות הברית
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©