אבהות בתמונע – סקירה וביקורת

אקרובטיקה של הנפש

על העדינות והעומק של 'אבהות'

המושג אבהות נושא עמו שפע של משמעויות. הוא נושא עמו מטען רגשי כבד של סמכות, אחריות, ציפיות וגם שתיקות ארוכות. לאבות יש ציפיות מילדיהם. לילדים יש ציפיות מאבותיהם.

שחף ברגר יצר את יצירתו, 'אבהות' כחלק מחשבון הנפש שלו ומהשיקולים בעד ונגד להיות או לא להיות לאב בעצמו. הוא מצטרף לשלושת השחקנים שבונים ומפרקים ללא הרף את המושג אבהות, ומוסיף עוד נדבך להתחבטויותיו.

מאב מרוחק וסמכותי לאב מעורב

בתרבות הישראלית דמות האב עברה בשנים האחרונות שינוי עמוק. מהאב המרוחק והעובד ללא הפסקה, אל אב שמצופה להיות נוכח רגיש ומעורב. ההצגה הנוכחית נכנסת בדיוק אל תוך המתח הזה, ובוחרת לבחון אותו לא דרך דרמה ריאליסטית או סיפור משפחתי סגור, אלא באמצעות תיאטרון תנועה דוקומנטרי גופני וחושי.

אבהות כמשתנה חברתי

העיסוק באבהות בשנים האחרונות אינו מקרי. החברה הישראלית נמצאת בעיצומו של שינוי עמוק ביחס לדמות האב ולמקומו במשפחה. אם בעבר האבהות הוגדרה בעיקר דרך פרנסה וסמכות, הרי שכיום מצופה מהאב להיות שותף רגשי פעיל ומודע. זהו שינוי שאינו פשוט והוא מלווה בבלבול באשמה ובתחושת כישלון מתמדת. 'אבהות' אינה מתבוננת בשינוי הזה מהצד אלא נמצאת בתוכו.

הבחירה בתיאטרון תנועה דוקומנטרי אינה רק בחירה אסתטית, אלא גם אמירה תרבותית. כאשר השפה המילולית אינה מספיקה והקלישאות כבר נשחקו, הגוף הופך לארכיון רגשי. התנועה חושפת את מה שלא נאמר, את הפער בין אידאל למציאות ובין הדימוי החברתי של אב טוב לבין החוויה הפנימית של גבר שמנסה לעמוד בציפיות בלתי אפשריות.

בהקשר הישראלי יש לכך משמעות נוספת. זוהי חברה שבה גבריות התבטאה לאורך שנים במצג כוח, בשליטה ובהישרדות. רגשות חולשה פחד ובלבול נדחקו לשוליים. אבהות מציעה מרחב שבו גברים יכולים להיות פגיעים מבלי להתנצל. שבו כישלון אינו מוצג כחולשה אלא כחלק בלתי נפרד מהקשר האנושי.

בהצגה הדברים מומחשים על ידי מצגים גופניים, ועל ידי סולמות עליהם מטפסים שלושת השחקנים, ועשייה פיזית, פירוק והרכבה. כמה אירוני שדווקא כאשר הם מגיעים לקיפול פשוט של עגלת תינוק הם מסתבכים. זהו, כמובן, סיבוך ריגשי יותר מכפי שהוא פיזי.

ראיונות אמיתיים

העובדה שהיצירה מבוססת על ראיונות אמיתיים מחזקת את התחושה שמדובר לא רק בהצגה אלא בתיעוד רגשי של תקופה. הקולות הנשמעים על הבמה מייצגים קשת רחבה של חוויות אבהיות של גברים בגילאים שונים, אבות ובנים, ומשרטטים פסיפס של גבריות ישראלית עכשווית כזו שמנסה להמציא את עצמה מחדש.

במובן הזה אבהות היא יצירה שמדברת לא רק אל הורים אלא אל כל מי שגדל כאן. אל בנים ואל בנות שנושאים עמם דמות אב כלשהי גם אם הוא נוכח וגם אם נעדר. זוהי הצגה שמבקשת לפתוח שיחה תרבותית רחבה על ירושה רגשית על שינוי ועל האפשרות להיות דור אחר.

הגוף כמרחב רגשי

הבחירה המרכזית והמרשימה ביותר בהצגה היא ההישענות על הגוף האנושי ככלי ביטוי עיקרי. הגוף על הבמה מטפס, נמתח, נתלה, נופל ומוחזק. האקרובטיקה אינה נועדה להרשים בלבד אלא משמשת מטאפורה חיה למצב הנפשי של האבהות.

יש משהו מדויק מאוד בדימוי של גוף שנמצא כל הזמן על סף איבוד שיווי משקל. אבהות מוצגת כאן כמצב מתמשך של איזון עדין בין שליטה לשחרור בין החזקה להרפיה. ברגעים מסוימים הגוף נישא על ידי אחרים וברגעים אחרים הוא זה שנושא. כך נוצרת שפה בימתית שמצליחה לבטא יחסים בין אבות לבנים מבלי להזדקק להסברים פסיכולוגיים מפורשים.

הרגעים החזקים ביותר הם דווקא אלה שבהם נדמה שהכול עלול לקרוס. כאשר גוף אחד נשען על גוף אחר ונדרש אמון מוחלט כדי לא ליפול נוצר דימוי ברור של תלות הדדית. זהו רגע שבו היחסים המשפחתיים נחשפים במלוא פגיעותם והקהל מרגיש זאת בגופו.

פשטות שמסתירה עומק

השפה הבימתית של אבהות מינימליסטית. החלל כמעט עירום. אין תפאורה עמוסה ואין ניסיון ליצור אשליה ריאליסטית. הבחירה הזו מאפשרת לכל תנועה לכל נשימה ולכל צליל לקבל משמעות. נדמה לרגע כי מדובר ביצירה קלילה כמעט משחקית אך ככל שההצגה מתקדמת מתגלים רבדים עמוקים וכואבים יותר.

מתחת לרגעי ההומור ולמשחקיות מסתתרת חקירה רצינית של יחסי אבות ובנים. של הצורך באישור ושל הפחד להידמות לאב. של הרצון להיות טוב יותר מבלי לדעת באמת איך עושים זאת. ההצגה אינה מציעה פתרונות ואינה מטיפה. היא מציבה שאלות קיומיות פשוטות ומורכבות כאחת האם אפשר להשתחרר מהדפוסים שקיבלנו בירושה והאם הניסיון לעשות זאת אינו גובה מחיר רגשי.

מבט נשי על עולם גברי

כצופה אישה, חוויית הצפייה באבהות מעוררת מחשבות על מגדר ועל הורות. זהו לכאורה סיפור גברי מאוד. יש כאן יחסים בין אבות לבנים שמתוארים דרך גוף, שתיקה, יחסי כוח מנוכרים ותחרות סמויה, שלעיתים מצליחים להרחיב את היריעה דרך ניסיון הדדי להבין ולהתקרב, אבל לצערנו זה היוצא מן הכלל. דווקא המרחק הזה מאפשר זווית ראייה רחבה יותר. ככל שההצגה מתקדמת מתברר שהמבנים הרגשיים דומים הרבה יותר מכפי שנדמה. הצורך להגדיר את עצמך מול ההורה הכמיהה להכרה והפחד להפוך להעתק חוצים מגדר.

זהו תיאטרון אישי מאוד אך גם אוניברסלי. כל צופה מביא איתו את הסיפור המשפחתי שלו ומוצא בו הד כלשהו, גם אם הסיפור שלו שונה לחלוטין. אני, למשל, חשבתי על ההקבלה שבין מערכת היחסים אבות ובנים מול מערכת היחסים בין אמהות לבנות. ההצלבה, אבות ובנות ואמהות ובנים, שונה לחלוטין.

המוזיקה והחלל

המוזיקה המקורית בהצגה היא חלק מהותי מהדרמה. היא יוצרת קצב בונה מתח ולעיתים גם מרככת רגעים טעונים. השילוב בין מוזיקה לתנועה יוצר חוויה כמעט מחולית אך כזו שמושרשת עמוק בעולם הרגשי.

חלל תיאטרון תמונע תורם רבות לחוויה. הקרבה בין הקהל לשחקנים יוצרת אינטימיות חשופה. הזיעה, המאמץ והנשימה נוכחים מאוד. הקהל אינו יכול להסתתר מאחורי ריחוק אסתטי והוא מגיב בהתאם בצחוק מבויש בשתיקות עמוקות, מחיאות כפיים ובתחושת הזדהות שקטה.

בשורה התחתונה

אבהות היא דוגמה מצוינת לכוחו של תיאטרון פרינג' כשהוא במיטבו. זו הצגה שמציעה חוויה חכמה, רגישה ועמוקה שנשארת עם הצופים ומביאה אותם לנתח את מערכות היחסים שלהם.

זהו תיאטרון שמאמין בגוף, בדימוי ובתחושה, שמצליח לגעת בנושא טעון מבלי ליפול לקלישאות. מומלץ מאוד למי שמחפש תיאטרון אישי שהוא גם מאוד אסתטי ואתלטי.

בימוי ופיתוח בימתי שחף ברגר
ליווי אמנותי יעל טל
ליווי דרמטורגי רועי יוסף
משתתפים יוצרים שחף ברגר, עמי ויינברג, אברהם חזין, דניאל אור טל
מוזיקה מקורית רונית רולנד
עיצוב תנועה מאיה ויטלין
עיצוב תאורה מתן פרמינגר
עיצוב חלל ותלבושות סופיה טרוטוש

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי