אוי ו boy, תיאטרון הדופנ

אוי ו'boy. דילמה ישראלית לא פשוטה שחוזרת על עצמה בלי הפסקה. הורים שמצפים לילד ומתפללים בסתר לבת, שלא תצטרך להתגייס לקרבי, למרות שכיום, גם זה משתנה וגם בנות יכולות הולכות לתפקידים קרביים.

משחק המילים בשם ההצגה הוא מעניין. כשהתיישבנו, גבר ואישה שהתיישבו מאחורינו התווכחו על משמעות השם. האם זה אוי ואבוי, או אוי ו boy, ילד. מסתבר שאלה השניים גם יחד.

ללדת או לא ללדת, זאת השאלה ששאלה את עצמה גיבורת ההצגה הזאת, רווקה שמצאה עצמה בהריון. הגיבורה משוחקת, למעשה, על ידי שתי שחקניות, ענבל ארז וטל זיסמן.

יש לה שני צדדים: צד אחד שרוצה וצד אחד שאיננו רוצה, צד אחד שמודע, והשני לא מודע. צד אחד אופטימי, השני פסימי. שתי השחקניות שונות מאוד, חיצונית, זו מזו. האחת גבוהה ורזה, השנייה קטנטונת. לא תמיד קל להבין שמדובר בשני צדדים של אותה אישה, ואולי הבמאית, אירית בשן, כיוונה בדיוק לכך.

הבמאית מיישמת טכניקות שונות כדי לעורר בנו עניין, מעבר לנושא החשוב עצמו. ההריונית שלה יוצאת מתוך הקהל והיא עוברת בתוכו, ומשוחחת עם צופים, לפני שהיא עולה על הבמה. בהמשך עבודת התאורה משמשת למשחקי אור וצל וניגודיות בין שתי הנשים, ששונות מאוד זו מזו במילא.

הבחורה הצעירה, שהייתה קודם ההריונית שילדה את הבן, הופכת בעצמה לבן שילדה, שהולך ומתבגר, והוא מפיח בועות סבון מתוך אקדח. אקדח הבועות שמופיע כשהוא עדיין ילד קטן, יחזור כמובן בסוף, כמו בכל הצגה טובה. לא ייתכן שאקדח שמופיע במערכה מוקדמת לא ישמש בסופה של ההצגה, גם אם מטפורית.

האישה שפחדה מהריון יולדת, היא חוששת מאוד. בסופו של דבר היא מתחברת לתינוק, הוא תמצית קיומה בעולם, היא מטפחת ואוהבת, מלאה בנתינה. ככל שהוא גדל הפחד מהגיוס לצבא הולך וגדל. הוא מתגייס, כמובן, לחיל קרבי.

במדינת ישראל, אנחנו מבינים היטב את המשמעות, את הפחדים, הלילות חסרי השינה של הורים שאיתרע מזלם ויש להם בנים שמגויסים לצבא ומשרתים באזורי הלחימה. מספר פעמים במהלך ההצגה אחת השחקניות מכריזה שזהו, פה זה נגמר. אפשר לכבות את האור וללכת הביתה. אמירות אלה נועדו, כביכול, לדחוק את הקץ, את הגיוס הבלתי נמנע.

נושא חשוב זה, של הפחד מלידת בנים, ההתמודדות עם שליחתם לצבא, לחילות קרביים, חוזר על עצמו בתיאטרון הישראלי. לפני כשנתיים ראיתי בתיאטרונטו הצגה בעלת נושא דומה, בשם 'מוכנה', על אישה שמכינה הכל לגיוס בנה, אורזת עבורו חבילות, אלא שאת הבן הזה היא לא ילדה. היא בחרה להפיל, כדי לא להתמודד עם האפשרות שיהיה לה בן שיפול בקרב.

הנושא הכאוב הזה ראוי לדיון נוקב בחברה הישראלית, וגם על במת התיאטרון, והוא אולי עמוק במחשבותיהן של אמהות ואמהות לעתיד, אלא שאינו מדובר מספיק. כיום, כאשר חיילינו נלחמים במשך חודשים ארוכים, חלקם נהרגים ורבים מהם חוזרים עם הלם קרב שישבש את כל חייהם, ראוי בהחלט לדבר על חששות מלידת בנים שיצטרכו להתגייס ואולי למות על מזבח הגנת המדינה.

בשורה התחתונה: נושא חשוב, שראוי לדיון בציבוריות ובתרבות הישראלית. ההצגה מוצגת בצורה מעניינת, ומשוחקת היטב.

כתיבה ובימוי: אירית בשן

ייעוץ אומנותי ודרמטורגי: ירון סנצ'ו וגושן ושי שבתאי

תפאורה ולבוש: יערה שילוני

עיצוב תנועה: מיכל הרמן

עריכה מוזיקלית:  אירית בשן

עיצוב תאורה: נטשה נאומוב

משחק: ענבל ארז וטל זיסמן 

צילומי סטילס לכתבה זאת: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי