אלינור הגדולה בקולנוע

אלינור הגדולה – על זקנה, שכול וחיים שנפגשים במפתיע

'אלינור הגדולה' הוא סרט אינטימי, רך, אך חודר מתחת לעור. סרט שנוגע ריגשית, על אחת כמה וכמה כשלוקחים בחשבון את הפן היהודי שבו.

שני מעגלי חיים, שני מעגלי שכול

בלב הסיפור שתי נשים משני קצות החיים, אלינור, גיורת קשישה, ונינה, נערה צעירה, חצי יהודייה וחצי שחורה. שתיהן מתמודדות עם אובדן, ושתיהן נושאות בתוכן תחושת זרות עמוקה, כל אחת בדרכה.

אלינור איבדה לאחרונה את חברתה הקרובה בס, יהודייה ניצולת שואה, שהייתה לה אבן יסוד, עוגן של שייכות. נינה, לעומתה, איבדה את אמה בתאונת דרכים רק לפני חצי שנה. האבל שלה עדיין גלוי, בוער, חשוף. הן נפגשות במקרה במרכז היהודי המקומי, מקום שבו החיים, האמונה והעבר נשזרים זה בזה.

החברה בס אמנם נפטרת בתחילת הסרט, אבל היא ממשיכה להיות נוכחת בו לכל אורכו, בזכרונה של אלינור. השחקנית שמגלמת את בס היא ריטה זוהר, שחקנית יהודיה ששרדה את השואה כתינוקת וגם גרה בישראל תקופה מסויימת, למדה ושיחקה כאן, בעיקר ביידיש, ולבסוף הגיעה להוליווד.

אלינור, שנכנסת בטעות לקבוצת תמיכה של ניצולי שואה, מוצאת את עצמה לפתע מספרת את סיפורה של בס כאילו היה שלה. היא איננה משקרת מתוך רוע, אלא מתוך כמיהה עמוקה להיות חלק מסיפור גדול ממנה. סיפור של שייכות, של זהות, של זיכרון. הסצנה הזאת כמעט קומית בתחילתה אך נוגעת ללב מאוד בהמשך, מגלמת את ליבת הסרט: הגבול המטושטש שבין זהות אישית לזיכרון קולקטיבי, בין אבל פרטי להנצחה ציבורית.

נינה, ששומעת את דבריה, נמשכת אליה מיד. יש באלינור משהו שמזכיר לה את אמה, אולי בשלווה, אולי באומץ, אולי בפשטות שבה היא מדברת על מוות בלי להיבהל ממנו. החברות הנרקמת בין השתיים הופכת עד מהרה למערכת יחסים של סבתא ונכדה, גם אם אין ביניהן קשר דם. שתיהן זקוקות זו לזו, אחת מחפשת המשכיות, השנייה מחפשת שורשים.

סוד שנחשף והכאב שבגילוי

כאשר הסוד מתגלה, העולם הרך שנבנה ביניהן נסדק. נינה חשה נבגדת, ואילו אלינור נאלצת להתמודד עם השאלה מה בדיוק היה המניע שלה. האם רצתה באמת להנציח את חברתה, או שמא ניכסה לעצמה את סיפורה כדי למלא חלל פנימי? הרגע שבו נינה מתעמתת איתה הוא אחד הרגעים החזקים בסרט  לא במובן הדרמטי הצעקני, אלא דווקא בשקט המצמית שבו הדמעות נוזלות בלי שליטה.

הבמאית (שבין אם במתכוון ובין אם מתוך אינטואיציה עדינה) מאפשרת לשתיהן להישבר ולהיבנות מחדש. היא לא מנסה להכריע מי צודקת, היא רק מציגה את המורכבות האנושית: כמה קל לחרוג מהאמת וכמה קשה לשוב אליה.

המשחק – שתי הופעות בלתי נשכחות

העוצמה של הסרט נשענת כמעט כולה על שתי השחקניות הראשיות. השחקנית ג'ון סקוויב (יהודיה) המגלמת את אלינור (בגיל 90 פלוס, בהופעה מהפנטת) מביאה איתה שילוב נדיר של תבונה, הומור ורגישות. כל תנועה שלה מדויקת, כל הבעת פנים חיה. היא לא מגלמת. היא פשוט נמצאת. יש בה נינוחות של שחקנית ותיקה ובקיאה.

מולה, השחקנית הצעירה שמגלמת את נינה מפתיעה בעומק ובנוכחות (ארין קלימן). היא מצליחה להעביר את כל המורכבות של נערה שבויה בין עולמות, בין דתות, בין תרבויות, בין עבר לעתיד. במשחקה יש תום, אך גם חוכמה עתיקה של מי שכבר טעמה כאב. יחד הן יוצרות כימיה עדינה, כמעט אימהית, מערכת יחסים שנבנית בצעדים קטנים, מבטים, חיוכים, שתיקות.

בימוי ויזואלי שמדבר בשקט

הבימוי של סקרלט ג'והנסן (סרטה הראשון כבמאית), כך נדמה, נבנה מתוך אהבה אמיתית לאנשים. המצלמה כמעט לעולם לא ממהרת. היא נשארת זמן רב על פנים, על ידיים רועדות, על מבטים החומקים הצידה. הצילום מאופק אך עשיר, צבעים חמים, תאורה טבעית, רגעים של שקט מוחלט. אין כאן גימיקים, אין 'טוויסטים'. כל פרט ופרט נועד לשרת את התחושה, לא את האפקט.

הסצנות במרכז היהודי, למשל, מתוארות באור רך, כמעט חלומי. לעומת זאת, סצנות הרחוב של נינה מלאות רעש, תנועה, בלבול. שני העולמות מתנגשים אך גם מאזנים זה את זה. המוזיקה, עדינה, כמעט בלתי מורגשת, נוגעת בדיוק במקומות הנכונים. פסנתר בודד, לעיתים צליל כינור רחוק, כמו אנחה שעוברת בין הפריימים.

קולנוע שמדבר על מה שלא נאמר

במהותו, 'אלינור הגדולה' הוא סרט על הצורך האנושי לספר סיפור, גם כשאיננו שלנו, כדי להרגיש חלק ממשהו. הוא מדבר על הזדקנות, אבל לא מתוך רחמים, אלא מתוך כבוד. הוא עוסק גם בקשרים בין בני אדם, ובני משפחה.

אלינור אינה מוצגת כקשישה מסכנה, אלא כאישה שיש לה עוצמה שקטה, חוכמה של חיים שלמים, ולב שממשיך לפעום.

בד בבד, הסרט מתבונן גם בנינה דור חדש שמנסה להבין את זהותו. כנערה שחורה-יהודייה, היא נושאת בתוכה שני עולמות שאינם תמיד מדברים באותה שפה. המפגש עם אלינור מאפשר לה לבנות לעצמה גשר פנימי בין שורשים לעתיד, בין אובדן לתקווה.

מורשת, זהות וזיכרון

אחד הנושאים המרתקים בסרט הוא שאלת הזיכרון, למי הוא שייך. אלינור גוזלת לרגע את סיפורה של חברתה, אך גם מעניקה לו חיים מחודשים. האם זהו מעשה של גניבה או של אהבה? הסרט אינו מספק תשובה פשוטה, אלא מותיר את הצופה לחשוב. במובן מסוים, כולנו נושאים סיפורים של אחרים. של הורינו, של עמנו, של חברינו ומספרים אותם כאילו היו שלנו.

החיבור ליהדות, להיסטוריה של השואה, נעשה כאן באופן רך ומאופק. הסרט אינו מתיימר לספר סיפור שואה נוסף, אלא בוחן כיצד הזיכרון הזה חי גם אצל מי שלא חוו אותו ישירות. עבור אלינור, זהו חלק מהזהות שהיא אימצה בבחירתה להתגייר; עבור נינה, זה חלק מהמורשת שמעולם לא הכירה עד הסוף.

סנטימנטליות במובן היפה של המילה

זהו סרט סנטימנטלי אך לא דביק. הוא מרגש, אך לא מניפולטיבי. הסנטימנטליות כאן באה מהמקום הנכון: מהרצון האנושי הפשוט לחבק, לשמוע, לזכור.

הוא מזכיר לנו כמה נדירים הקשרים האנושיים שבאמת משנים אותנו. לפעמים אדם שנכנס לחיינו באקראי, כמו נינה בחייה של אלינור, ולהפך, הוא זה שמחזיר לנו את האמון בעולם.

בשורה התחתונה

'אלינור הגדולה' הוא סרט קטן-גדול. במבט ראשון נדמה שאין בו הרבה עלילה, אבל ככל שהוא מתקדם הוא חושף עושר רגשי נדיר. זהו סרט על אובדן, אבל גם על נחמה. על זקנה, אבל גם על נעורים. על זהות, על אמונה, על אהבה.

הוא מזכיר לנו שהחיים בנויים מסיפורים, חלקם שלנו, חלקם של אחרים, ושאולי בסוף אין באמת הבדל.

הצילום העדין, המשחק המרגש של שתי השחקניות, והבימוי הרגיש שמצליח לשמור על איזון מושלם בין עצב לתקווה, כל אלה חוברים יחד ליצירה שמדברת בשפת הלב. זהו סרט שנגמר בשקט, אך נשאר להדהד הרבה אחרי שהאורות באולם נדלקים.

בימוי:
סקארלט ג’והנסון (Scarlett Johansson)
— סרט הביכורים שלה כבמאית באורך מלא

תסריט:
טורי קיימן (Tory Kamen)

שחקנים

ג’ון סקוויב – אלינור מורגנשטיין

בס – ריטה זוהר

ארין קלימן – נינה דייוויס

צ’ואטל אג’יופור – רוג’ר דייוויס

צולם בניו יורק ובפלורידה במהלך קיץ 2024.
הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו (TIFF 2025) וזכה לשבחי ביקורת על משחקה של ג’ון סקוויב ועל בימויה הבשל של ג’והנסון.