אמא שלי קראה לי רוטוויילר

​"אמא שלי קראה לי רוטוויילר": מופע יחיד ככלי לבחינת זהות וטראומה

​אוריה ג'ורג'י מגישה במופע היחיד שלה, שהוא שילוב של מונודרמה עם מעין מופע סטנדאפ, 'אמא שלי קראה לי רוטוויילר' יצירה תיאטרלית המבצעת דקונסטרוקציה: פירוק, ואחר כך הצגה מחודשת, של טראומת ילדות באמצעות שילוב מתוחכם הזה, של סיפור אישי והסטנדאפ. המופע, שפותח בחממת הספוטלייט של ניסן נתיב, מציג את סיפורה של מיה, אישה צעירה שמציגה את עצמה לחליפין כילדה, נערה, ואחר כך אישה צעירה, שזהותה נקרעה בין בית מנוכר בפריפריה הרגשית של אשדוד, ואחר כך ירושלים, לבין ניסיון להתגלם מחדש על במות הסטנדאפ של ניו יורק.

זהו סיפורה של ילדה, שהוא עצוב ומצחיק, כי הוא נע בין ילדות כואבת לבין סטנדאפ מטורלל.

יש מופעים שבאים להשתעשע עם הקהל. יש כאלה שבאים לפתוח את הלב. המופע של אוריה גורג'י עושה את שני הדברים יחד. הוא מצחיק מאוד וברגע הבא גורם לקהל לעצור נשימה. כל זה נעשה בחן גדול וביכולת משחק מעניינת של יוצרת צעירה שמביאה את עצמה לבמה בפתיחות חסרת פחד.

ילדה שהפכה לרוטוויילר

מיה, הילדה שאוריה מגישה לקהל, היא גיבורה יומיומית שנולדה בשדה קרב רגשי.
אמא יפהפייה שאוהבת ומעריצה ורואה בילדה את תמונתה המושלמת. אב שישן בסלון, והוא ספק חלק מהמשפחה וספק מחוץ לה. עידן קצר של חיבוק ואהבה מצד האם מתחלף באיבה ובכעס כאשר מתגלה כי הילדה מקבלת את המאהבת של אביה. מכאן והלאה אמה הופכת גם אותה לאויבת ומתנכלת לה.

פתאום הילדה היא איום. פתאום הילדה היא רוטוויילר. איך בת הופכת פתאום לאויב ,הופכת מילדה אהובה לשנואה. הסיפור פוגע לכל  מי שיש לו לב, היישר במטרה.

​הפונקציה הדרמטית של ההומור

​ההומור במופע אינו רק אמצעי בידורי, אלא מנגנון הגנה פסיכולוגי ואסתטי. הקפיצות החדות בין סצנות דרמטיות של התעללות רגשית להתפרצויות קומיות ופאנצ'ים, משקפות את הדינמיקה הפנימית של מיה. הכאב מוצג ואז מנותק באמצעות הצחוק, מה שמעיד על שליטה ובגרות אמנותית שאינה נופלת למלכודת הקורבניות. ההומור משמש כמעין קול יציב ובוגר המספר על הפגיעה מבלי לאפשר לקהל (או לדמות) לשקוע בה. הוא בא להגיד, הנה, אני מדברת על הילדה הפגועה אבל אני בסדר, יותר מבסדר, אני ממש על הכייפאק, אבל ברור שלא. ברור שיחד עם המיקרופון, המעיל הגדול והמסתיר הכל, הבחירה בסטנדאפ היא מנגנון של הסתרה, מחבוא לכאב שאינו מצליח באמת להסתיר כלום. מבעד לאנגלית המתחזה לאוקספורדית, יש מקום פצוע שמנסה להחלים ועדיין לא מצליח.

​עיצוב הזהות המפוצלת

​השימוש בדו-לשוניות, שבה שזורה אנגלית במבטא ובשגיאות דקדוקיות רבות, הוא כלי דרמטי מרכזי. שפה זו אינה רק קישוט סגנוני; היא ממחישה את הניסיון הכושל של מיה לברוח מזהותה הישראלית והפגיעה. העיוות הדקדוקי והמבטא הזר שמשתרבב פה ושם, מעידים על הזרות שהיא חשה כלפי שתי התרבויות וכלפי עצמה. דמותה נעה בין "ילד מוכה שמכה בחזרה", כפי שהיא מביאה את עצמה בסטנדאפ, מתנשאת,, גסה ומרוחקת,  לבין רגעים של התמוטטות חשופה, שמביאים את הקרעים שמאחורי הדמות הבוטחת.

אחרי שבעה באוקטובר כולם חוזרים הביתה

מיה החליטה להישאר בארצות הברית. אבל המציאות הישראלית לא שואלת אף אחד. אחרי אירועי שבעה באוקטובר היא חוזרת לארץ בעקבות הודעה מאביה. הוא מבשר לה כי סוף סוף יתגרש. חלום הילדות התגשם. לפחות כך היא חושבת. היא רוצה להיות שם עבורו.

האשליה מתנפצת מהר מאוד ברגע שהיא מגלה שאין גירושים. בדיוק כמו בבית של פעם, גם עכשיו אין יציבות ויש חלומות שנדונים להישבר עוד לפני שמגשימים אותם.

אהבה אחת שלא עומדת במבחן המציאות

בארץ היא פוגשת גבר. הוא אסור. הוא נשוי. בכל זאת היא מאמינה שהוא האחד. כך לפחות הוא מבטיח. זה נגמר כמו שזה מתחיל. הוא חוזר לבית שלו והיא נזרקת שוב מאותה רכבת רגשות בלי תחנה יציבה לרדת בה. וכאילו לא די בכך, הבית שלה נשרף. החיים נראים כמו בערה שאיבדה שליטה, והשאלה מה יקרה עכשיו נותרת פתוחה כמו פצע. אוריה לא נותנת לקהל להישאב לתהום. כל נפילה הופכת לבדיחה,  כל כאב עטוף בפאנצ'. אפילו ההשוואה לאנה פרנק מקבלת זוויות מקבריות. המופע מזכיר לכולנו כי ההומור הוא מנגנון ההצלה העתיק שלנו.

​מינימליזם בימתי והשתלטות על המרחב

​ההפקה מאופיינת במינימליזם מכוון. השימוש בבמה כמעט ריקה, עם תפאורה סמלית (קוביות שבונות הכל, ובעיקר חומת מגן, חיץ בין מיה לבין העולם, בלונים שמסמלים הכל חוץ משמחה), מאלץ את הצופה להתמקד כולו בנוכחות ובכישרון המשחק של ג'ורג'י. היא מפגינה אומץ בימתי ודיוק באמצעות החלפת תלבושות חדה ומעבר מהיר בין פרסונות: הילדה הפוחדת, הנערה הבורחת, והאישה המנסה לשדר קור רוח. הריק על הבמה הופך למרחב פסיכולוגי המועמס במלואו על ידי גורג'י, הממחישה את עוצמת הסיפור האישי.

​

אינטראקציה עם הקהל

​המעורבות של הקהל היא פה חלק בלתי נפרד מהאירוע התיאטרוני. ג'ורג'י משתמשת בקהל כשותף למסע, יוצרת אינטימיות כוזבת ומשתפת. שיטה זו מאפשרת לה לשלוט ברמת החשיפה הרגשית, ובכך היא משלים את התהליך הפנימי של מיה, שחייבת להתמסר לסביבה אך נותרת מבודדת ומוגנת, עד שהיא מתמוטטת.

סיפור של מי שלא נותנת לחיים לנצח אותה

זה אולי הסוד של המופע. לא מדובר במונולוג קורבני אלא בהצהרה של ניצחון. מיה לא מוותרת, היא חוזרת בכל פעם לשדה הקרב, לא מורידה ראש.

אני כאן, עברתי הכל, והנה אני צוחקת. הכתיבה של גורגי לא מבקשת רחמים, היא מביאה לנו המון דפים ושחקנית אחת שכדאי להכיר. אוריה גורג'י מביאה לבמה גרעין אנושי, יש בה אומץ, יש בה דיוק, יש בה יכולת להתבונן על הכאב בעיניים פקוחות ועדיין לגרום לכולם להתפקע מצחוק.

​בשורה התחתונה

'אמא שלי קראה לי רוטוויילר' הוא מחקר בימתי אינטליגנטי על הישרדות. המופע מציג בגרות כתיבה וביצוע בכך שהוא מנצל את התיאטרון כמרחב שבו הפגיעות והעוצמה מתקיימות בו-זמנית, והופך את הטראומה להצהרה על ניצחון ואף למקור לבדיחה.