אנטי אייג'ינג בתיאטרון הבית

 אנטי־אייג’ינג – הקסם, השבריריות וההומור של האינקובטור

ההומור של תיאטרון האינקובטור מזוהה כבר שנים בקו ייחודי: צעיר, יצירתי, מופרע במידה המדויקת, כזה שמערבב חוצפה עם פיוט, חוכמה עם קלילות, קומדיה משתוללת, לעיתים עם עצב חבוי.

ההצגה אנטי־אייג’ינג, שזכתה במספר פרסים בפסטיבל הקומדיה 2024, ממשיכה באותו קו – ומוסיפה לו עומק רגשי שמעניק לה מימד נוסף. מדובר ביצירה שמשחקת על הגבול הדק שבין סאטירה שובבה לבין חקירה אנושית אמיתית של תשוקה, אשליה והתבגרות.

על מה ההצגה?

במרכז העלילה ניצבת לוסי, שחקנית צעירה הלומדת בסטודיו למשחק בירושלים. היא מתאהבת בשחקן מבוגר ומצליח – בוגר אותו סטודיו, מי שהיה בן זוגה של המורה שלה, וידוע ברשימת מערכות היחסים הארוכה שלו עם נשים רבות. בעיניה של לוסי, הוא מגלם קסם של כוכב – זוהר, מושך, עטוף הילה מקצועית. אלא שמה שנראה כאגדה רומנטית הולך ומתפוגג. הקסם מתברר כמקסם שווא, וככל שהיא מתקרבת אליו היא מגלה את שבריריותו, את הפער בין הדימוי למציאות.

המסע של לוסי הוא מסע של התאהבות והתפכחות. היא נמשכת, נשבית, מטולטלת, ובסופו של דבר מצליחה לשים את הסיפור בפרופורציה – גם אם בליבה נותרות תחושות סותרות. כאן טמון כוחה של ההצגה: היא לא מסתיימת בפתרון חד־משמעי אלא נשארת מרובדת, נאמנה לאמת הרגשית של החוויה.

תיאטרון על תיאטרון

ההצגה מציגה תיאטרון על תיאטרון, בית ספר למשחק על משחק, במה על במה. השחקנים מחליפים תפקידים בקצב מסחרר, עוברים בין דמויות שונות כמעט בלי לנשום. רק לוסי נשארת קבועה, כעוגן של העלילה. הבחירה הזו משרתת היטב את המבנה: היא מייצרת תחושה שכל העולם סביב לוסי הוא כאוטי, משתנה, מתעתע – ורק החוויה הפנימית שלה היא יציבה, אם כי סוערת.

בין קווי העלילה הרבים משולבות סצנות משנה שמדגישות את המופרעות החיננית של האינקובטור: כלב שמדבר ורגעים אבסורדיים שמסתיימים בפתאומיות. יש כאן ניסיון מתמשך להפתיע את הקהל, והצלחות לא מעטות.

אנג’ל הכלבה – גניבת ההצגה

ואז מגיעה אנג’ל. הכלבה. בגילומה המבריק של אתי וקנין סובר, אנג’ל היא לא רק חיית מחמד – היא המראה של כל הסיפור. מלאת חיים, מצחיקה, חדת הבחנה, ובעיקר נוגעת ללב, היא מצליחה לגלם את מהות האהבה: ההתמסרות, האמונה העיוורת, והכאב כשהקסם דועך. באירוניה עדינה, דווקא הכלבה היא הדמות הכי אנושית על הבמה.

משחק, בימוי ותאורה

המשחק בהצגה מרשים לא רק ברמת הכישרון אלא גם ביכולת לעבור בין דמויות במהירות ובקלילות. לוסי עצמה (מיכל לוסי גורפיין) נושאת על כתפיה תפקיד מורכב – להיות המרכז הרגשי של ההצגה ובו בזמן לא לאבד את ההומור. היא עושה זאת בכישרון ובאותנטיות.

הבימוי של יונתן בלומנפלד שומר על קצב מהיר, אולי מהיר מדי לעיתים. המעברים בין הסצינות וקווי העלילה מייצרים דינמיקה ייחודית: הקהל מרגיש כמו במעין רכבת הרים – רגע אחד צוחק בקול, רגע אחר עוצר לחשוב. זו חוויה שיכולה להיות מתישה אך גם מלהיבה.

התאורה מעניקה להצגה רובד נוסף. האור לא רק מלווה את הסיפור אלא מייצר אווירה שמטשטשת את הגבולות בין מציאות לפנטזיה, בין חלום להתפכחות. תאורה יכולה להפוך הצגה לקסם.

השורה התחתונה

אנטי־אייג’ינג אינה קומדיה רגילה. היא מצחיקה, בהחלט, אך היא גם עצובה, פיוטית, אנושית. היא מצליחה ללכוד את חוויית ההתאהבות – החוויה שמחזיקה אותנו על כנפיים אך גם עלולה להפיל אותנו. היא מציגה את קסמו של עולם התיאטרון, את השבריריות של בני האדם, ואת האופן שבו חלום יכול להפוך לאשליה.

לא בכדי קטפה ההצגה כמה פרסים בפסטיבל הקומדיה 2024, ולא במקרה היא מועמדת כעת לפרסי קיפוד הזהב. מדובר ביצירה חכמה, מהנה ומרגשת, שמצליחה לשלב את כל מה שטוב באינקובטור – חוצפה, מקוריות, ומעל הכול: לב.

כתיבה ולחנים: מיכל לוסי גורפיין & יונתן בלומנפלד
בימוי: יונתן בלומנפלד

שחקנים:

מיכל לוסי גורפיין

גל ברק

יונתן בלומנפלד

אתי וקנין-סובר

תפאורה ותלבושות: אלונה רודנב
תנועה: טל קון
עיצוב תאורה: מרטין עדין

מפיקות בפועל: יערה בתר פוקר & ליה קובו
עיצוב איור: שחר מוצפי
ליווי וניהול אמנותי: יפתח ליבוביץ'
מפיק ראשי: עירן פיטוסי

ההצגה פותחה גם בחממת הספוטלייט של סטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים