אנני המחזמר

ישבתי בשורה הראשונה באמצע, כמו שאני אוהבת, נהניתי, אבל לא מספיק. שאלתי את עצמי למה. הכל כל כך נוצץ, השחקנים נפלאים, הריקודים מרהיבים, הילדות מקסימות. מה חסר לך, שאלתי את עצמי. ונזכרתי. 

המחזמר הראשון שלי היה בתיאטרון הקאמרי. זה היה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. זה היה מחזמר שאשא אתי תמיד. המחזמר הראשון של הבת שלי 'כנר על הגג', בגיל שש. היא ישבה בעיניים נוצצות. משהו משלנו, מהתרבות שלנו, מהמסורות שלנו. שתינו נלקחנו על ידי האמהות שלנו למחזמר של מבוגרים, נכס צאן ברזל של תרבותה של מדינת ישראל.

'אנני' הוא מחזמר מקסים, מיובא מניו יורק, לקוח מתרבות זרה, אבל התרבות האמריקנית היא תרבות שלטת אצלנו לא פחות מהישראלית, אז זה בסדר. יש במחזמר הזה הרבה הוד והדר, שירים וריקודים מקסימים, המון אורות ופירוטכניקה. הכל נעשה כך, שלמעשה, זהו מחזמר שמתאים לכל הגילאים. ילדים בני שנתיים-שלוש, והיו רבים מהם בקהל, נהנים מהצבעים ומשחקי האורות, והמבוגרים יכולים ליהנות מהדיאלוגים וההומור הדק שמוחבא בתרגום ובהתאמה לתרבות הישראלית.

ראיתי ילדים קטנים רצים לבמה כשהפיחו ממנה בועות סבון. המבוגרים צחקו בעיקר כשהגברת האניגן, אותה משחקת טלי אורן, השמיעה טקסטים מושחזים היטב בחן המיוחד שלה, שנשמע קצת מרושע וקצת מתלונן אבל עבר היטב את האוזן הבוגרת הישראלית, ואפילו הצחיק.

'אנני" הוא מחזמר אמריקאי קלאסי, המבוסס על רצועת הקומיקס "יתומת השמש הקטנה אנני". המחזמר, שהועלה לראשונה בברודווי בשנת 1977, מספר סיפור של תקווה, אהבה, וחיפוש אחר משפחה, על רקע השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית בשנות ה-30.

סיפור המעשה של המחזמר מתחיל בשנת 1933 בעיר ניו יורק, בבית יתומים עירוני קודר. הגיבורה היא אנני, ילדה מתולתלת ואופטימית בת 11, שנטושה בפתח בית היתומים בילדותה עם חצי קמע ומכתב המבטיח שהוריה יחזרו לקחת אותה יום אחד.

למרות התנאים הקשים, ושלטונה הנוקשה של המנהלת המרירה, השיכורה והרשעית, מיס האניגן, אנני שומרת על אמונה בלתי מעורערת. היא יוזמת ניסיון בריחה נועז, אך נתפסת ומוחזרת לבית היתומים. עם זאת, אופייה מלא התקווה ממשיך להשפיע לטובה על היתומות האחרות, ואפילו על הקהילה.

יום אחד, מגיעה לבית היתומים גרייס פארל, המזכירה האישית של המיליארדר המופלג והבודד אוליבר "דאדי" וורבאקס. וורבאקס רוצה לארח יתומה אחת בביתו המפואר במהלך חג המולד, כדי לשפר את תדמיתו הציבורית. לאחר שפגשה באנני, גרייס מתאהבת באופטימיות ובחום שלה, ובוחרת בה מתוך כל הילדים.

אנני מגיעה לאחוזתו הענקית של וורבאקס, והיא מתקשה להאמין למראה עיניה. במהרה, היא כובשת את ליבם של כל עובדי הבית, וגם את ליבו הקשוח של וורבאקס עצמו. הוא, שהיה רגיל רק לכסף ולכוח, נדהם מהשמחה והתמימות של הילדה הקטנה, ואפילו הופך לאופטימי יותר בעקבותיה.

כשדאדי וורבאקס מבין כמה אנני מתגעגעת להוריה האמיתיים, הוא מחליט להשקיע את כל כספו כדי למצוא אותם. הוא מפרסם ברדיו ובעיתונים הודעה על פרס ענק של 50,000 דולר לכל מי שימצא את הוריה של אנני ויביא את חצי הקמע המשלים.

מיס האניגן, אחיה הרמאי רוסטר ובת זוגו החמדנית לילי, מריחים את הכסף ומחליטים לרקום מזימה. הם זוכרים את הסיפור של אנני ואת חצי הקמע, ורוסטר ולילי מתחפשים להוריה ומגיעים לאחוזה כדי לטעון לפרס.

ההתפתחות הדרמטית מגיעה כאשר נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, מבקר בבית של וורבאקס. חוקרים מטעמו של הנשיא מגלים כי הוריה האמיתיים של אנני נפטרו לפני שנים רבות, וכך מתגלה התרמית של רוסטר, לילי ומיס האניגן.

וורבאקס, שנקשר עמוקות לאנני, מבין שהיא המשפחה האמיתית שלו. הוא מבטל את החיפושים ומציע לאמץ אותה רשמית. בסצנת הסיום, כל הנבלים נאסרים, ואנני מוצאת את ביתה האמיתי ואת משפחתה החדשה והאוהבת – עם דאדי וורבאקס, גרייס, ועובדי הבית. המסר של המחזמר הוא שהתקווה והאופטימיות יכולות לנצח כל קושי, ושאפשר למצוא משפחה גם במקומות הבלתי צפויים ביותר. כלומר, אחרי כל הנפתולים, יש אפשרות לחיים טובים גם בתקופות קשות. זהו מסר מאוד יפה שאנחנו מבינים, כולנו, גם הקטנים ביותר, שהוא לא ממש ריאלי.

 את הטקסט המקורי כתב תומאס מיהאן, ואת השירים המקוריים כתב מרטין צ'רנין. מיהאן היה עיתונאי בניו יורקר, שכתב, בנוסף לאנני, את מחזות הזמר המצליחים מאוד 'המפיקים' ו'היירספריי'.

בקהל היו הרבה מאוד ילדים מלווים בהוריהם ונערות צעירות. זה היה עיקר  הקהל. בין הילדים היו מן הסתם כאלה, שייתכן שזהו המחזמר הראשון בחייהם. מעניין מה הם יקחו מהמחזמר. זה יפה, אסתטי. הכל באמת משוייף עד לפרטים הקטנים. מאי פיינגולד, טלי אורן, עוז זהבי והילדות, כולם פרפורמרים אדירים ושובי לב. מרגשים, באמת. ובכל זאת, יחד עם כל זה, הרגשתי משהו קצת פלסטיקי, מצועצע.

היו כמובן קטעים רבים בהם שאלתי את עצמי האם התוכן באמת מתאים לילדים. משבר כלכלי שמשאיר אנשים רעבים, חסרי בית. ייתכן שזה עבר מעל ראשם של הילדים הקטנים מאוד, אבל הילדים הגדולים קצת יותר, בערך בני גילן של הילדות המוכשרות על הבמה, כבר מבינים הכל. ילדים שעוברים מלחמה שנמשכת שנתיים, עם חטופים וטראומת ה 7/10, אם כבר כל כך הרבה שירה ופירוטכניקה, שיהיה אסקפיזם מושלם.

אבל אנני, באמת, הוא אחד ממחזות הזמר ששבו את העולם. הוא בא לכאן ככזה. להורים ולילדים יש כיום בחירה רבה, בין הפקות גרנדיוזיות מעין אלה, לבין הפקות של התיאטראות הרפרטואריים, שהם לא פחות גרנדיוזיים, עוץ לי גוץ לי, למשל, בקאמרי, הצגה יפהפייה לילדים.

בשורה התחתונה: עם ישראל אוהב את מה שאני מכנה 'ההפקות ההוליוודיות' האלה, והוא מקבל אותן בשמחה, מאמץ אותן אל ליבו. אין ספק שההפקה הזאת, מבית היוצר של צדי צרפתי המוכשר ביותר, נותנת את מה שהיא מבטיחה. הרבה מאוד כישרון והרבה מאוד קסם, נצנצים ואורות.

• במאי: צדי צרפתי
• מיס האניגן: טלי אורן
• אוליבר "דאדי" וורבאקס: עוז זהבי
• גרייס פארל: מאי פיינגולד
• אנני: יעל לוי וליה צמח (בחלוקת תפקידים)