ינואר 1, 2026
בין סמטאות ירושלים לבין חללי המוזיאון המודרני, מציע המוזיאון לאמנות האסלאם חוויה ייחודית שמחברת בין מסורת לאמנות עכשווית. המוזיאון היפהפה והעשיר מאוד בתכנים, נמצא במרחק הליכה קצרה מבית הנשיא, במקום מרכזי ונגיש. מוזיאון אמנות האסלאם ועמי המזרח, הממוקם בשכונת טלביה בירושלים, הוא פנינה לא מוכרת מספיק בנוף התרבות המקומי. הוא הוקם בשנת 1974 על ידי ורה סלומונס, לזכרו של אביה, סר דוד סלומונס, יהודי בריטי שהיה אספן נלהב.
בתוכו, המבקרים יכולים להתרשם מאוספים מרשימים של מיניאטורות, כתבי יד עתיקים, גביעים, בקבוקים ושעונים, לצד תערוכות עכשוויות שמביאות את נושאי הרגש, האהבה והחיבור האנושי למרכז הבמה. לצד אוספים מעניינים ששופכים אור עבור הקהל הישראלי בתחום האסלאם, עם סרטוני הסבר, נמצא אוסף שעונים מהנדירים בעולם, שיש לו גם סיפור מעניין. הוא אפילו נגנב פעם, והוחזר בשלמותו. אוסף השעונים הוא אחד מהאוספים הקבועים. אפשר למצוא שם אוסף נדיר של שעוני שמש וכלי מדידה אסטרונומיים, אחד הגדולים מסוגו בעולם,
בתערוכות אחרות נמצא תכשיטים ממרוקו, שטיחים פרסיים, קרמיקה מעוטרת, כלי נחושת, כתבי יד מאוירים, בדים ופריטי עיצוב יומיומיים. כל פריט מספר סיפור על התרבויות שפעלו באסיה, אפריקה והמזרח התיכון במאות האחרונות.
אחת התערוכות הבולטות במוזיאון כיום היא “סיפורי אהבה”, אוצרת: עידית שרוני, שתוצג עד סוף ינואר 2026. התערוכה מתמקדת בסיפורי אהבה שעברו מדור לדור בעולם האסלאם ובהשפעתם על המשוררים והסופרים. היא מציגה את האהבה הארצית וההרמונית עם רוחניות, בדומה לשיר השירים שמוצג כאלגוריה ליחס בין האדם לאלוהיו.
בתערוכה ניתן לראות מיניאטורות ועדינות, כתבי יד עתיקים, חפצים חושיים כמו גביעים ובקבוקים, הממחישים את תשוקות האהבה, לצד עבודות עכשוויות של אמניות ויוצרות כגון נבט יצחק, דנה לוי ומיכל חלבין. שני פרויקטים מיוחדים נוצרו במיוחד: עיבוד סיפורים לעברית בסגנון תיאטרלי עם מספר סיפורים, ויצירת ארבע דיורמות תלת־ממדיות המבוססות על ציורי מיניאטורות מהאוסף.
בתערוכה אחרת, “חדרי הלב”, שנאצרה על ידי אורנה מזור ותוצג עד אוקטובר 2025, מתמקדים האמנים בפרשנות מודרנית של אהבה. תערוכה זו משלבת עיצוב, אמנות חזותית, מיצב, טקסטיל, וידאו וסאונד, ומציגה את היצירה כמשהו שמחבר בין יוצרים לבין הקהל. בין האמנים והאמניות המשתתפים ניתן למצוא את סם חלאבי, אורלי מונטג, אייל פינקלשטיין, ברק רותם – וכמובן את Binsky, אמן הגרפיטי הידוע.
רועי יעקובינסקי, הידוע בשם הבמה Binsky, הפך את הלב עם העין לסמל האישי שלו. הסמל נולד בסטודיו במהלך עבודה על ציור, אך במהרה הפך לסימן ההיכר שלו, שמטרתו להפיץ שמחה ואופטימיות. “הרבה מהלבבות שלי בהרבה צבעים, ורוד, כחול ולבן,” הוא מספר, “והלב מגוייס לכל פרויקט, גם לאירועים בעקבות מלחמות.”
Binsky החל את דרכו כאמן רחוב לפני כעשור, מתוך רצון להתחבר לאנשים וליצור דיאלוג חזותי. הלבבות שלו מופיעים כיום בכל יצירה, רחובית או מוזיאלית. הוא גם יוצר פרויקטים עם מסר חברתי. הציורים שלו משלבים אסתטיקה, מסר חברתי ואופטימיות, כשהמטרה היא שהצופה ייהנה ויתחבר ליצירה.
האוצרת הראשית כיום, אורנה מזור, בחרה להכניס את הרחוב לתוך המוזיאון, תרתי משמע, באמצעות עבודותיו של בינסקי.
מי שנכח בהכנות, כמו האוצרת טלי בן סירא, שאצרה בעבר תערוכה של בינסקי, מתאר תהליך מרובה כיוונים, שבסופו התגבש לתערוכה חיה, מפתיעה ורבת־עוצמה.
אבל כדי להבין את הלב שבמרכז התערוכה, צריך לשמוע את האמן עצמו.
אתה מזוהה כאמן הלבבות עם העין. מה זה הסימן הזה?
בינסקי: זה סמל שנולד בסטודיו, תוך כדי ציור, בעקבות משהו שקרה לי ברחוב. מצאתי את עצמי בהפסקה מהרחוב. בתחילה זה היה דמוי כפפת אגרוף ואח"כ הוספתי לזה את העין וזה הפך לסימן ההיכר שלי. הפצת אופטימיות, שמחה והפתעה לאנשים. הרבה מהלבבות שלי בהרבה צבעים – ורוד, כחול־לבן – הלב מגויס לכל פרויקט וגם להרבה אירועים שקרו לנו בעקבות המלחמה. ברשת: לבבות בעיניים. אני מפיץ את האופטימיות שלי.
האופטימיות הזאת עובדת לך עכשיו, בתקופה הזאת?
אני עושה פרויקטים שמכנסים אנשים, זה לא יכול לקרות לבד. הרבה אנשים מתחברים למסרים. מגן דוד באישון של הלב. יש אנשים שסרבו להשתתף, ורוב האנשים שמחו להיות חלק מיצירת האמנות שלי.
זאת תערוכה מוזיאלית, אבל אתה באת מהרחוב.
התחלתי ברחוב לפני כעשור כדי להתחבר לאנשים, שיכירו אותי. הרגשתי שבסטודיו אני לא מתפתח מספיק. כשהגעתי לרחוב זה פתח אותי, עברתי הרבה חוויות. ציור בספריי במקומות שאסור ומותר, לחזור בשתיים לפנות בוקר. פעם אחת תפסו אותי ואז עשיתי הפסקה, שהייתה לטובה. זה אדרנלין מטורף, דופמין. אני נהנה מהפעולה, מה שבעיני אחרים הוא לא חוקי, אבל בעיני זה יפה. אני בטוח שאנשים אוהבים את זה.
אתה מתאר טכניקות שונות של גרפיטי.
בגרפיטי יש כל מיני טכניקות, עולם שלם של אפשרויות – עם ספריי, אבל גם paste: עבודה בסטודיו עם אקריליק ואז אני גוזר ורק מדביק ברחוב בעזרת מברשות ענקיות. זה צריך להיות מהיר כדי לא להיתפס. אני גם מורח את הקיר בדבק כדי שאנשים לא יתלשו וייקחו הביתה. היום הגישה הרבה יותר ליברלית: בתל אביב הזמינו אותי לעשות קיר של 40 מ"ר. זה מכניס רוח צעירה לשכונות ואפילו עוזר לנדל"ן, בפרויקטים של התחדשות עירונית.
ניסינו לשייך אותך לזרם תרבותי וקראנו לזה "דודליזם". מה הקשר שלך לזה?
זה התפתח בגיל צעיר, מציורים של גיטרות, כמו בדודל כשהייתי ילד. כשגרנו בארצות הברית נשלחתי לציורי אמנות, וכבר שם ציירתי. אבי בנה לי שולחן אור, ואני הייתי שם את ספרי דיסני ומעתיק. זה היה בגלל קושי לתקשר – בעיות שפתיות וגמגום שקיים עד היום. כשאני מלמד בבתי ספר זה חלק מהתורה שלי באמנות: לא צריך להיות מושלמים, אבל צריך להשקיע.
האם הציור התפתח כדרך לתקשר?
כן. זה פיתח גם את צורת החשיבה. כשאני יוצא לעבוד ברחוב, אנשים רוצים להצטרף אלי, וכך אני מכיר ומפתח איתם שיח. בגלל שיש לי בעיה בתקשורת קשה לי לפתוח שיחה עם מישהו, ודרך האמנות אני נפתח.
האמנות היא סוג של פסיכולוג בשבילך?
בדיוק. האמנות היא כמו הפסיכולוג שלי.
ומה עם העבודות במוזיאון?
פה במוזיאון יש ציפורים שלקחתי מסם חלאבי. השפתיים מביעות את הקושי השפתי שלי. הדודל זה סוג של זרם תודעה – הוא מתחיל בלי לדעת מתי זה מסתיים.
והלבבות?
כל הלבבות, שלא כמו בשחמט, הם אותו דבר. כולם רוצים אהבה. באהבה אין מנצחים, בניגוד לשחמט. כתוב שם love wins – אבל הפוך.
אתה עושה גם עבודות מוזמנות.
נכון. הפרויקט האחרון שעשיתי היה עם מכבי שירותי בריאות, קמפיין לגילוי מחלות לב אצל נשים. יצרתי לב לקמפיין בצבעי מכבי. אני לא תמיד נענה בחיוב, רק כשיש לזה משמעות.
מה עם המסחור של הלב?
הלב הפך לסמל תל אביבי, ולכן יש הרבה פניות מסחריות. תמיד יש דילמה: מצד אחד כסף טוב, מצד שני – עד כמה למסחר את הלב? אם מישהו רוצה שאהיה חלק מקמפיין, אפנה אותו לטלי. למשל ציורי קיר באקדמיה אונו, במעונות הסטודנטים. זה היה פרויקט של שלושה שבועות עם עוזרים.
יש לך חיים כפולים – יום ולילה.
נכון. יש עבודה של בוקר ופרנסה, ויש את עבודת הלילה לנפש – ברחוב.
ולאן אתה רואה את עצמך מתפתח?
כל סדרה היא עוד אבן בהתפתחות: עבודה בתלת ממד, פסלים גדולים עם הדימויים שלי, פרויקטים בארצות הברית, מוזיאונים בעולם.
ומה לגבי זכויות יוצרים?
זו בעיה. אנשים התחילו לעשות קעקועים כאלה. זה מתסכל. היו מקרים שהוצאתי מכתבי עורך דין. שם המשפחה שלי הוא יעקובינסקי, וברחוב רציתי שם קליט, אז נולד "בינסקי". זה לא קשור ל־Banksy. בחו"ל אני מציג כ־Jakobinsky.
הלב והעין נמצאים בכל יצירה?
כן. לפני שנתיים, בתערוכה במרכז תאו בהרצליה, החלטתי שהרחוב והסטודיו יכולים להיפגש. כיום כל ציור שלי כולל לב.
איך המלחמה השפיעה עליך?
ציירתי לבבות בחאקי וכחול־לבן, עם מגן דוד. גם סדרה קטנה ממוסגרת. יצרתי פרויקטים הקשורים למלחמה אבל בכיוון חיובי. למשל סדרה על החטופים: 120 עבודות על קרטון, שחור־צהוב־לבן, למען מטה החטופים. אני גם עושה פרויקטים של תרומה ביד מרדכי ועם ילדי מפונים.
המוזיאון מציע גם סדנאות, סיורים מודרכים, שיחי גלריה והרצאות לכל המשפחה. מבקריו יכולים להתרשם מהאוספים ההיסטוריים, לצפות במיניאטורות וכתבי יד עתיקים, ולהתבונן ביצירות עכשוויות שמדברות על אהבה, חברה וחיים מודרניים – מהרחוב ועד המוזיאון.
המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים הוא מקום שבו מסורת פוגשת עכשוויות, והיסטוריה מתכתבת עם גרפיטי רחוב. תערוכות כמו “סיפורי אהבה” ו"חדרי הלב" מציעות חיבור ייחודי בין דימויים עתיקים לבין אמנות מודרנית, בעוד אמנים כמו בינסקי מביאים את הרחוב למוזיאון, יוצרים דיאלוג עם הקהל ומשלבים מסר חברתי ואופטימיות שמדברים לכל גיל.
צילומים בכתבה זאת: אביבה רוזן
לפרטים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©