ברוס ספרינגסטין: הדרך משום מקום

Springsteen: Deliver Me from Nowhere, הסרט על 'הבוס' ספרינגסטין, הוא יצירה לירית, אפלה, כמעט שירית, שנכנסת אל תוך לבו של אחד הקולות הגדולים בתולדות הרוק האמריקאי, לא דרך המיתוס, אלא דווקא דרך הסדקים שבו. שם הסרט מעניין. התרגום לעברית, הדרך משום מה, יש לו כנראה משמעות כפולה. האיש שבא משום מקום, או ממקום חסר הבטחה ותקווה, והאיש שבא ממקום ריגשי נמוך וכואב.

הסרט, בבימויו של סקוט קופר ובכיכובו של ג’רמי אלן וייט  עוקב אחר תקופה אחת בלבד בחייו של ברוס ספרינגסטין, השנים שבין סיבוב ההופעות המצליח של The River לבין הלילה ההוא שבו הקליט לבדו, בביתו בניו ג’רזי, את אלבום המופת Nebraska. זו אינה ביוגרפיה מוזיקלית מלאה, אלא מסע נפשי. זוהי התבוננות פנימית באדם שנאבק בשדים שלו, מתמודד עם דיכאון עמוק, ומתעקש למצוא משמעות בעולם שכבר הכתיר אותו כגיבור.

בין תהילה לריקנות

'הבוס' של אמריקה, האיש שנולד כדי לרוץ, מתגלה כאן כגבר עייף, מהורהר, שמתקשה להאמין בעצמו ומתדרדר, שוב ושוב, לאפיזודות של דיכאון. הסרט חושף צד אחר של ספרינגסטין, לא זה שעל הבמה, לא האייקון עם הבנדנה והגיטרה, אלא אדם מופנם, פצוע, שמביט על ההצלחה שלו בעיניים חשדניות. נדמה שהוא תוהה האם כל זה בכלל אמיתי, או תוצאה של מנוע שדהר מהר מדי.

ג’רמי אלן וייט מגלם את ספרינגסטין ברוך נדיר. הוא לא מחקה את קולו או תנועותיו, אלא מביא את רוחו, את הצניעות, את ההימנעות מהכוכבות, את חוסר הנחת שמבעבע מתחת לפני השטח.

הסרט מלווה אותו ברגעים הקטנים של השגרה. ישיבה מול טייפ ארבעה ערוצים, שיחות ארוכות עם המפיק ג’ון לנדאו (הנפלא גם כאן), נסיעה בלילה בכביש ריק. אלו רגעים פשוטים לכאורה, אך בהם טמון כל הקסם של הסרט.

הצילום מתחלק בין ההווה של הסרט, שהוא צבעוני, לבין העבר, הילדות על הטראומות שבה, שמצולם בשחור לבן בגוון ספיה, כזה שנותן לנו תחושה של עבר שהוא לאו דווקא חיובי.

בין אב לבן

חלק מרכזי בסרט מוקדש לקשר בין ספרינגסטין לאביו, דאג, אדם מורכב שסבל מהתפרצויות זעם ומאלכוהוליזם. קופר מתאר את הקשר הזה בעדינות, בלי שיפוטיות. הוא לא ממהר להצביע על אב אלים או בן קורבן, אלא מצייר מערכת יחסים טעונה, רוויית כאב אך גם אהבה שלא ידעה להתבטא. האלימות, כך נדמה, נבעה לא משנאה אלא מחוסר איזון, מחולשה, מפחד, אולי מחלת נפש.

דווקא ברגעים שבהם האב מנסה, באחרית ימיו, לגשר על הפערים, הסרט נוגע במיתר העדין ביותר. זהו ניסיון של אדם להעניק לבנו משהו שפספס כל חייו, חיבוק, או לפחות הכרה. קופר מצלם את הסצנות הללו באור רך, כמעט רוחני, כמי שמבין שגם בחושך הגדול ביותר יש נקודת אור.

כולם מתוארים באהבה

אחת מתכונותיו היפות של הסרט היא האופן שבו הוא מתבונן בכל הדמויות באהבה ובחמלה.
המנהל שמאמין באמן שלו לא רק כמוצר, אלא כאדם; האמא שממשיכה להיות עוגן של שקט, בת הזוג שמנסה לאהוב ולהיות נאהבת, כולם זוכים לתיאור חומל, אנושי,  סלחני, אך מעורר הזדהות. אין כאן נבלים, אין ניצולים או אשמים, יש בני אדם שמנסים להבין זה את זה, ולפעמים נכשלים, לפעמים מצליחים.

זו בחירה אמנותית אמיצה: בעולם של ביוגרפיות רועמות, שמבליטות את הדרמה, את הסמים, את הבגידות, Deliver Me from Nowhere בוחר בדרך אחרת. הוא לא ממהר לשפוט. הוא מבקש להבין.

המוזיקה כמרפא

המוזיקה של Nebraska מלווה את הסרט כמו נשימה. שירים כמו Atlantic City, Highway Patrolman, ו-Reason to Believe נשזרים לתוך העלילה לא הלהיטים הכי גדולים של ספרינגסטין, אלא כהמשך ישיר לנפש שמחפשת פורקן. הצלילים הפשוטים, החספוס של ההקלטה הביתית, הופכים לפס־קול של דיכאון ושל תקווה גם יחד.

המוזיקה כאן היא לא קישוט. היא כלי טיפולי, כמעט מיסטי. נדמה שכל פריטה בגיטרה היא ניסיון לגעת במשהו אמיתי, לא מעובד, לא מצולם. הסרט מצליח להמחיש את הקסם הזה, שבו אמנות מצילה חיים, גם אם זמנית, גם אם בשקט.

לא ביוגרפיה, אלא שיר אחד ארוך

בניגוד לסרטים האחרונים שעסקו בזמרים גדולים — Back to Black על איימי ויינהאוס, מסייה אזנבור על שארל אזנבור, או Rolling Thunder Revue של בוב דילן — כאן אין רצון לספר את “כל הסיפור”. אין ההתחלה, הפריצה, ההצלחה, הנפילה. הסרט כולו מתמקד באספקט אחד בלבד של חייו של ספרינגסטין: ההתמודדות הפנימית של אדם שכבר הצליח, אבל עדיין לא השלים עם עצמו.

זו בחירה נבונה, כי דווקא המיקוד הזה מאפשר לקהל להתקרב. אנחנו לא צופים בגיבור, אלא באדם. לא בכוכב, אלא במישהו שמנסה להבין מי הוא ומה הוא שווה כשהקהל שותק.

הקול הפנימי של אמריקה

ברוס ספרינגסטין תמיד היה קולו של האדם הפשוט, של מי שעובד קשה, נלחם, חולם, ונכשל שוב. הסרט מחזיר אותנו אל המקום הזה, ומזכיר שהכאב הפרטי שלו הוא לא רק שלו. זה כאב אמריקאי, כמעט אוניברסלי: געגוע למשהו טהור שאבד בדרך.

הצילומים של קופר מתאימים לאווירה הזאת. כבישים ריקים, בתים דהויים, שמיים חורפיים. הכול נראה כמו שיר אחד ארוך של עצבות ויופי. הסרט כמעט מהלך על הקצה שבין דוקומנטרי לחלום.

לא לכל אחד, אבל כן לכל מי שמרגיש

Deliver Me from Nowhere איננו סרט לכל אחד. הוא איטי, אפל, מופנם. אין בו אקשן, כמעט ואין עלילה. הוא דורש מהצופה להישאר, להקשיב, להרגיש. אבל מי שייכנס אליו בלב פתוח, ימצא חוויה עמוקה, פיוטית, מרגשת.

ברוס ספרינגסטין, האיש שהצליח כל כך, מוצג כאן כמי שבכלל לא ידע שהוא כזה. כאדם שמבקש לא להיות “הבוס”, אלא פשוט להיות. הסרט הזה מעניק לו את המרחב הזה. להיות אנושי, שברירי, אמיץ.

בשורה התחתונה

בעידן שבו סרטי ביוגרפיה של זמרים נראים כולם כמו עשויים מאותו מתכון, עלייה, נפילה, הישג, שיר סיום, Deliver Me from Nowhere הוא נשימה אחרת. הוא לא מספר את הכול, אלא רק את מה שבאמת חשוב. הוא לא רודף אחרי הדרמה, אלא אחרי האמת.

במקום עוד סרט על תהילה, הוא מציע לנו שיר על בדידות. במקום עוד גיבור־רוק, הוא מציג אדם שמבקש להיגאל, לא מאלכוהול, לא מהפרסום, אלא מהשום־מקום שבתוכו.

ואולי זו הסיבה שבסוף, למרות העצב, יוצאים מהסרט הזה בתחושה של חמלה גדולה. חמלה כלפי ברוס, כלפי אביו, כלפי בת זוגו, כלפי כל אדם שניסה פעם לאהוב.

סרט לירי, עצוב ויפהפה, מלא אהבה למוזיקה שעדיין מצליחה לרפא אותנו.

במאי ותסריטאי: סקוט קופר
מבוסס על הספר: Deliver Me from Nowhere: The Making of Bruce Springsteen’s Nebraska
מאת וורן זיינס
מוזיקה מקורית: נייט וואלאי
צילום: טאק פוגימורה

שחקנים:

ג’רמי אלן וייט – ברוס ספרינגסטין

פול וולטר האוזר – ג’ון לנדאו

מארי אליזבת ווינסטד – בת הזוג, ג’וליאן פיליפס

הולט מק’אלני – דאג ספרינגסטין (האב)

סאלי מיינר – אדל ספרינגסטין (האם)

צ’רלי טאום – טכנאי הקול