פברואר 17, 2026
⭐ ⭐ ⭐ ⭐
הקולנוע הישראלי עסק לא פעם במרחב המדברי כזירה של התנקות, בריחה או עימות עם העבר, אך סרטו של הבמאי איל חלפון, ברנינג מן, לוקח את הנוף ומשתמש בו כהקבלה למתרחש בנפשו של הגיבור הראשי שלו, הסופר הלא מאוד מצליח (שי אביבי). יונה לוקח את בנו לבסיס המרוחק במדבר, מתחיל לנסוע הביתה אך החשש מפני פעילות מסוכנת מחזיר אותו לבסיס, והוא נשאר שם מספר ימים.
הסרט הגיע למסכים לאחר שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס השחקן הטוב ביותר עבור שי אביבי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2025.זהו סרט איטי מאוד, שדורש מהצופה סבלנות ואורך רוח, אך בתמורה הוא מעניק זמן להתבוננות בנפש האדם ובתנודות וגוונים של החברה הישראלית שמיוצגת על ידי דמויות שונות שיונה נפגש בהן.
במרכז היצירה הזו עומד שי אביבי, שנדמה כי הגיע כאן לשיא מקצועי חדש. הסרט כולו תלוי עליו, על כתפיו ועל הבעות פניו שמספרות לנו סיפור גם כאשר הוא שותק. זהו אולי תפקיד חייו של אביבי, שמצליח להעביר את כובד המשקל של העלילה דרך אבחנותיו הדקות והשתיקות הממושכות שלו, אלו המהדהדות בתוך השקט המדברי הרבה יותר מכל דיאלוג כתוב היטב.
הדיאלקטיקה של הבריחה: בין יונה המקראי למציאות המדבריתדמותו של יונה, גיבור הסרט, נושאת עמה מטען סמלי כבד כבר משמה. הקישור ליונה הנביא המקראי אינו מקרי והוא נשזר לאורך העלילה באופן מודע ומכוון.
יונה המודרני הוא נביא סורר מסוג אחר, אדם שאינו בורח משליחות אלוהית אלא ממצוקותיו האישיות ומהתפוררות חייו הפרטיים. הוא נמצא בתהליך של פרידה מאשתו, הוא נאלץ להתמודד עם המשימה הארצית והמתישה של חיפוש דירה למגורים, ובתוך כל אלו הוא בוחר לקום וללכת. הוא רץ להתחבא במדבר, מקום שבו המרחבים האינסופיים מאפשרים לו להיעלם או לפחות להרגיש שהוא נעלם מעיני עצמו ומעיני החברה התובענית שבמרכז הארץ.
הבחירה שלו להתמקד בחיי המדבר, בהתמודדות עם איתני הטבע ובדאגה לבנו שנמצא בבסיס קרבי בדרום, היא סוג של התנתקות כפויה שנועדה לרפא פצעים שטרם הגלידו.
אחד הרגעים החזקים והסימבוליים ביותר בסרט מתרחש כאשר יונה פוגש חייל בורח. המפגש הזה בין האב המודאג, שבנו נמצא אי שם בקו האש, לבין הצעיר שבחר לעזוב הכל ולהיעלם בתוך המדבר, מייצר מתח רגשי גבוה.
שיאו של המפגש מגיע כאשר השניים מוצאים שפה משותפת דווקא דרך השיר "בלה צ'או", המנון הפרטיזנים המפורסם. השירה המשותפת של שיר התנגדות היסטורי זה, העוסק בפרידה מן האהובה לטובת המאבק והמוות למען החופש, מהדהדת בעוצמה בתוך המציאות הישראלית הנוכחית.
יש כאן סימליות כפולה: מצד אחד, השיר מייצג את רוח החופש והמרד של החייל הבורח ושל יונה עצמו המחפש מפלט. מצד שני, המילים המדברות על הקרבה ומוות במלחמה נוגעות בעצב החשוף של החברה הישראלית.
אל מול האדם הבורח ניצבת ציפור הזנבתן, המופיעה לאורך הסרט כסמל לניסיון הנואש לשמור על הבית ועל התא המשפחתי גם כאשר הכל מסביב מתפרק. כמו הזנבתנים המנסים לשמר את קהילתם, גם יונה נאחז בדאגה לבנו כעוגן אחרון של שייכות.
הייצוג של פסטיבל המידברן וההכנות אליו מהווים בסרט הרבה יותר מרפרור תרבותי גרידא. עבור הצופה שחווה את אירועי השנים האחרונות בישראל, התמונות הללו מקבלות משמעות מצמררת המזכירה את פסטיבל הנובה.
המפגש עם הנערה מצוות ההקמה והתמונה האחרונה של הסרט, שבה אנו רואים ואנים לבנים ואופנועים חוצים את הנוף המדברי המאובק, נצבעים היום בצבעים של טראומה לאומית קולקטיבית. זהו רגע שבו הקולנוע והמציאות נפגשים באופן כואב ומיידי. המראה הזה, שבעבר היה יכול להתפרש כסמל לחופש ולחגיגה של רוח האדם, הופך לעדות למתח התמידי שבו אנו חיים.
הקצב של הסרט הוא עניין מכריע בחוויית הצפייה. ברנינג מן הוא סרט איטי מאוד, כזה שאינו נכנע לתכתיבי הקצב המהיר של הקולנוע המודרני. האיטיות הזו אינה מעיקה או מכבידה, אלא פועלת ככלי עבודה בידיו של הבמאי. היא מעניקה לצופה את המרחב הדרוש כדי לעקוב אחר המחשבות והתחושות של יונה, וכדי להבחין בשינויים הקטנים ביותר בהבעות פניו.
הסרט מלמד אותנו שדווקא בתוך האיטיות ובתוך השתיקה אפשר למצוא את האמת המזוקקת ביותר על עצמנו ועל הקשרים שלנו עם הסביבה. למרות שיונה מתבודד, המדבר מזמן לו מפגשים בלתי צפויים עם פסיפס אנושי מגוון. המשותף לכולם הוא, שהם ישראלים פתוחים ובעלי רצון עז לתקשורת ונתינה. המפגשים הללו מביעים את הניגוד שבין הרצון של בהתבודדות לבין הצורך האנושי הבסיסי בקשר.
בשורה התחתונה
ברנינג מן הוא יצירה קולנועית ראויה להערכה שתופסת מקום מכובד ברצף היצירה הישראלית. הוא אולי אינו, לפחות לדעת כותבת שורות אלה, הסרט הישראלי הטוב ביותר שיצא לאקרנים בתקופה האחרונה (למרות הפרסים בהם זכה) אך הוא ללא ספק סרט מעניין ושונה.
זהו סרט שאינו מנסה להאכיל את הצופים בכפית של מסרים פשוטים אלא מזמין אותם למסע של התבוננות וניתוח. המשחק המצויין של שי אביבי, הצילום המוקפד והיכולת לייצר רגעים של יופי ושקט בתוך מציאות ישראלית סוערת, הופכים אותו לחוויה קולנועית שתישאר עם הצופה זמן רב לאחר כתוביות הסיום.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©