בת של אבא בתמונע

'בת של אבא', יצירתה האישית של נטע שפיגלמן שהוצגה בפסטיבל ישראל, היא הצגה אינטימית, חשופה ומדויקת, העוסקת בקשר שבין אב לבתו, בקווי התפר שבין אהבה, הערצה וכאב, ובאופן שבו מוות אינו מסיים מערכת יחסים אלא משנה את צורת קיומה.

זוהי יצירה שמבקשת להתבונן לא רק באובדן עצמו, אלא גם במה שנשאר אחריו, במה שממשיך לפעול מתחת לפני השטח. זיכרונות סותרים, רגשות לא פתורים, מחשבות חוזרות, ושאלות שממשיכות להדהד שנים לאחר הפרידה.

למעשה מדובר במונודרמה. שפיגלמן לבדה במרכז הבמה, נושאת את הטקסט, את הגוף ואת הזיכרון, למרות שיש עוד דמות עימה על הבמה, נוכחת. לעיתים מסייעת. לצידה תפאורה של מכשירי טלויזיה וקטעי טלויזיה של אביה ושלה עצמה, שהם שחקנים נוספים בהצגת היחיד שלה.

בפועל, נוכחותן של דמויות נוספות מורגשת לכל אורכה. חלקן פיזיות, חלקן קוליות, וחלקן מתקיימות דרך טקסטים, הקלטות וזיכרונות.

הבחירה הזו מטשטשת את גבולות הבדידות הבימתית ומדגישה את רעיון הקשר. גם כאשר אדם עומד לבדו, הוא נושא עמו אחרים. הורים, ילדים, דמויות משמעותיות, קולות מן העבר. והם נוכחים בו לא פחות משהוא נוכח בעצמו.

ההצגה נפתחת ומסתיימת בחוט ברור בין הדורות. שפיגלמן משלבת הקלטות של שיחות עם בתה בת הארבע, המנסה להבין מושגים שגדולים ממידותיה. מי הוא אבא של אמא אם הוא מת? האם הוא מלך? מה פירוש המילה "מוות“ עבור ילדה שעדיין חיה בעולם שבו הסופיות אינה מוחלטת, והגבולות בין מציאות לדמיון עדיין פתוחים?

שאלותיה התמימות של הילדה אינן רק רגעים מרגשים או חינניים, אלא מנגנון דרמטי מהותי. הן מאפשרות להצגה להתבונן במוות לא דרך שפה פילוסופית או דרמטית, אלא דרך פליאה, סקרנות וחוסר הבנה. בכך הן מנכיחות את הפער שבין דור שחווה אובדן לבין דור שעדיין לומד את חוקי החיים.

דרך השיחות הללו נבנה גשר בין עבר, הווה ועתיד. האב, שנפטר מסרטן בגיל 72, אינו נותר דמות מן העבר בלבד, זיכרון סגור או סיפור שהסתיים, אלא ממשיך להתקיים בהווה של הבת ובשאלות של הנכדה. כך נוצר מעגל תלת דורי שבו הזיכרון אינו קפוא ואינו חד ממדי, אלא חי, משתנה ומקבל משמעויות חדשות עם הזמן.

אב

במרכז ההצגה עומדת מערכת היחסים של שפיגלמן עם אביה, דמות רבת פנים ומורכבת. הוא מוצג כאיש תקשורת מוכר, חכם ובעל נוכחות ציבורית ברורה, אך גם כאב כעסן, ביקורתי ולעיתים מרוחק רגשית.

שפיגלמן אינה מנסה להכריע בין הדימוי הציבורי לבין הדמות הפרטית, ואינה מבקשת לבחור צד. להפך, היא מאפשרת לשני ההיבטים להתקיים זה לצד זה, גם כאשר הם מתנגשים.

הקשר ביניהם נע על ציר מתמיד של קרבה ומרחק. לעיתים אוהב, חם ומלא הערכה הדדית, כפי שעולה ממיילים שהחליפו בעבר. לעיתים ביקורתי, קשה, תובעני ורווי עימותים.

אך ההצגה אינה עוסקת רק בזיכרון האב כדמות, אלא גם בבחינה עצמית נוקבת של הבת. במקביל להתבוננות בקשר עם אביה, שפיגלמן פורשת על הבמה את חייה שלה. שאיפות, הישגים, בחירות מקצועיות, מסלול אמנותי, והאופן שבו כל אלה נתפסו, או אולי לא נתפסו, בעיניו.

היא שואלת את עצמה שאלות שאינן זוכות למענה חד משמעי. האם היא עונה על הציפיות של עצמה? או שמא הציפיות של אבא הן אלו שממשיכות ללוות אותה, גם לאחר מותו, כקול פנימי שלא שקט? האם היה לו חשוב מה שחשוב לה? והאם ההכרה שלו, הממשית או המדומיינת, עודנה משמשת מדד להצלחה, גם בדיעבד?

הבירור הזה מתרחש לא כהאשמה ולא כהתחשבנות, אלא כדיאלוג פנימי מתמשך, מורכב ולעיתים כואב. האב, גם בהיעדרו, ממשיך לשמש נקודת ייחוס. קול שמלווה, שואל, מבקר ולעיתים גם מערער. במובן זה, 'בת של אבא' היא גם הצגה על זהות. על האופן שבו זהות אישית ואמנותית נבנית אל מול דמות הורית דומיננטית, ועל הקושי להשתחרר לחלוטין מציפיות שלא תמיד היו מנוסחות במילים, אך הוטמעו עמוק לאורך שנים.

בת

מול מערכת היחסים המורכבת הזו, מציבה ההצגה מראה נוספת. הקשר של שפיגלמן עם בתה. היחס הסבלני, המכיל, מלא החום והאהבה שהיא מפגינה כלפי הילדה, מדגים שבחוט שבין הדורות יש גם מקום ללמידה ולשיפור.

לא כהכחשה של העבר, ולא כניסיון למחוק אותו, אלא כהמשך מודע שלו. דרך האימהות, נפתח מרחב שבו ניתן לנסות אחרת. להיות קשובה יותר, נוכחת יותר, רכה יותר, אולי גם מפויסת יותר.

עם זאת, ההצגה אינה מציעה תיקון מוחלט או אשליה של פתרון מושלם. היא מכירה בכך שמערכות יחסים מורכבות, כאלה שיש בהן הרבה אהבה והערצה לצד קונפליקטים פתורים ובלתי פתורים, אינן נעלמות ואינן נרפאות לחלוטין.

תמיד יישארו ציפיות שלא הוגשמו. תמיד יתקיימו זה לצד זה געגוע וכאב, אהבה ואכזבה. אך בתוך המורכבות הזו יש גם אפשרות להתעלות. לא לבטל את הקונפליקט, אלא להכיל אותו, ללמוד לחיות איתו, ואולי גם להעביר אותו הלאה בצורה רכה יותר.

שפיגלמן עושה זאת באמצעות האמנות שלה ובאמצעות האימהות שלה. שתיהן הופכות לכלים של עיבוד, של המשכיות ושל יצירה מתוך השבר.

המונולוג פסיפס שהיא מציגה, המורכב מזיכרונות, הקלטות, טקסטים ומחשבות, משקף את אופן פעולתו של הזיכרון עצמו. לא ליניארי, מקוטע, חוזר, ולעיתים סותר. זהו מבנה שמאפשר לקהל לא רק להבין, אלא להרגיש, להזדהות, ולהשלים בעצמו את החסר.

הד

המשחק של שפיגלמן מאופק ומדויק, נטול פאתוס. היא נעה בין הומור דק לעצב שקט, בין אירוניה לרוך, מבלי לגלוש לסנטימנטליות או להצהרה רגשית מיותרת. הרגעים החזקים ביותר בהצגה אינם בהכרח הדרמטיים, אלא דווקא אותם רגעים קטנים ויומיומיים. משפט אגבי, שתיקה שנמשכת מעט יותר מהצפוי, תגובה של ילדה. בהם מתגלמת האמת הרגשית במלוא פשטותה.

'בת של אבא' מצליחה להפוך סיפור אישי מאוד לחוויה אוניברסלית. קשה לצפות בה מבלי להיזכר בהורינו, חיים או מתים, ובמערכות היחסים המורכבות שאנו מנהלים מולם גם לאחר לכתם.

היא מעוררת מחשבות על מיתוסים משפחתיים, על הזיכרון שאנו בוחרים לשמר, ועל השאלה לאן הולכת מערכת יחסים עם הורה לאחר מותו, ואיך היא ממשיכה להתקיים בתוכנו.

בשורה התחתונה

בסופו של דבר, זו הצגה על חוט. חוט בין דורות, בין עבר להווה, בין אהבה לקונפליקט. חוט שאינו ניתק, אך יכול להשתנות, להתרכך, להעמיק, ואולי גם לשאת תקווה.

'בת של אבא' היא יצירה אמיצה, אינטימית ומדויקת, שממשיכה להדהד זמן רב לאחר שהאור באולם כבה.

יצירה ובימוי: נטע שפיגלמן // דרמטורגיה: איתי דורון // ליווי אמנותי: עלית קרייז, מיכל ואקנין // עיצוב וידאו ופרפורמנס: יערה ניראל // ניהול הצגה והפקה: דניאל הרוש // עיצוב במה ותלבושות: יעל יולה איגרא // עיצוב סאונד: ניר ג׳ייקוב יונסי // עוזרת במאית ומפיקה בפועל: מור חסן // עיצוב תאורה: רותם אלרואי, מתן פרמינגר

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים:

בת של אבא