ינואר 24, 2026
לעזוב את ישראל של ינואר 2026 זו כבר מזמן לא החלטה פוליטית גרידא. יש אנשים שבשבילם זאת פעולה של הישרדות נפשית וריגשית. בלב ההצגה החדשה והמרתקת של תיאטרון המשולש, "גבע לא יכול להתאהב", עומד גבע, צעיר ישראלי המייצג דור שלם שמרגיש שהבית הפך למקום שבו האוויר הולך ואוזל.
אבל כפי שהמחזה המבריק של אמיר זלוטר מבהיר לנו, המרחק הגיאוגרפי הוא לעיתים רק תעתוע. אפשר לעזוב את תל אביב המופגזת והמדממת, אבל הפצעים שהיא חרטה בנפש נוסעים איתך במחלקה ראשונה לברלין.
הסיפור של גבע (בגילומו המופתי של תום חודורוב) מתחיל בנקודת האפס של הקיום האנושי: הלב השבור. מצד אחד, אהבת חייו לאיתי נקטעה באבחה, והותירה אותו עם ריק פנימי ששום דבר לא מצליח למלא. מצד שני, המציאות הישראלית – על האזעקות, הטילים, השיח הציבורי האלים והתחושה שהקרקע תחת הרגליים אינה יציבה, דוחקת אותו החוצה.
הבחירה בברלין אינה מקרית. ברלין של 2026, כפי שהיא משתקפת בהצגה, היא כבר לא ה"דיסנילנד של הישראלים" של העשור הקודם. היא עיר טעונה, מורכבת, כזו שמבטיחה אנונימיות אך דורשת ממך להגדיר את עצמך מחדש בכל רגע.
גבע מגיע לשם עם מזוודה אחת ולב סדוק, בתקווה ששם, בין מועדוני הטכנו לשדרות הרחבות, הדברים ירגישו פשוטים יותר. הוא מגלה מהר מאוד שהנסיבות של התחלה חדשה אינן תמיד מקבלות פנים, והניסיון להמציא את עצמך מחדש נתקע מול המציאות הפוליטית והאישית שלו.
אחד הרגעים המרתקים ביותר בביקורת ובהצגה הוא התיאור של ברלין הנוכחית, עיר שבה הפגנות ענק בתמיכה בפלסטינים וגילויי עוינות כלפי ישראלים הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף. הזהות הישראלית, שגבע קיווה להשיל מעליו כמו עור ישן, הופכת לסימן זיהוי שצריך להסביר, להצדיק או להסתיר.
כאן נכנסת הזירה המרכזית של חיפוש האהבה המודרני: אפליקציית הגריינדר. הסצנות הללו בהצגה הן פנינה של כתיבה ומשחק. הגריינדר הופך למיקרוקוסמוס של יחסי החוץ של ישראל. גבע מדבר עם גברים מכל העולם. גרמנים, איטלקים, אמריקאים ואפילו לבנונים. כל שיחה היא פוטנציאל לאהבה, אך גם שדה מוקשים פוליטי.
הדמות של טד האמריקאי (בגילומו הווירטואוזי של תומר ברש) היא דוגמה מצוינת לכך. טד, יהודי במוצאו, מחזיק בעמדות פרו-פלסטיניות נחרצות ודורש מגבע להצהיר שישראל מבצעת רצח עם. הסירוב של גבע הוא רגע של התעלות בתוך המחזה. גבע מסרב לוותר על המורכבות שלו כמי שסובל מהמצב אך גם מרגיש שייך אליו. זהו מאבק על הזכות להיות אדם רב-שכבתי בעולם שדורש מאיתנו להיות סיסמה על שלט בהפגנה.
תום חודורוב מעניק לנו גבע שביר בצורה מעוררת השתאות. הכוח שלו הוא לא בצעקות, אלא בלחישות, במבטים שמסגירים יותר ממילים. הוא מצליח להעביר את הפער המכאיב בין הרצון העז שלו לאהוב לבין הקיפאון הרגשי שבו הוא מצוי. אנחנו רואים את המאמץ הפיזי שלו להחלים, ואת הכישלון המפואר שלו לעשות זאת.
מולו, תומר ברש עושה עבודת אנסמבל של איש אחד. הוא עובר בין דמויות בקלילות של זיקית: מהאיטלקי שמחפש ריגושים ועד שטפן הגרמני. דמותו של שטפן היא אולי הטרגדיה השקטה והמכאיבה ביותר של המחזה. שטפן הוא כל מה שגבע צריך: הוא רופא, הוא אכפתי, הוא יציב, הוא מציע אהבה פשוטה ונוכחת. כדוברת גרמנית, מצאתי את עצמי משוכנעת לחלוטין מהמבטא והניואנסים של ברש. הצפייה בגבע מנסה בכל כוחו לרצות את שטפן בחזרה היא רגע קורע לב, כי היא חושפת את האמת המרה שכולנו חווינו פעם: לפעמים האדם שמולך עושה הכל נכון, הוא האדם המושלם במיקום המושלם. אבל הלב שלך פשוט לא זמין. הוא עדיין תפוס בזיכרון של מישהו אחר, במקום אחר.
אי אפשר לדבר על 'גבע לא יכול להתאהב' בלי להזכיר את דניאל מיוני. מיוני מגלם את איתי, אהבת העבר שמרחפת מעל הבמה כמו רוח רפאים. כשהוא מנגן בצ'לו בפינת הבמה, המוזיקה הופכת לדמות נוספת בחדר. הצלילים העמוקים והמלנכוליים של הכלי מייצגים את הגעגוע הבלתי פוסק, את מה שנשאר מאחור ואת הצלילים שתמיד יחזירו את גבע הביתה, גם אם הבית כבר מזמן לא קיים.
לצדו, אלון ליאור מגלם את החבר הישראלי שגבע פוגש בברלין. הקשר ביניהם, שהוא אפלטוני לחלוטין, הוא אחד הרגעים היפים בהצגה. זוהי חברות שמבוססת על שפה משותפת, הומור ישראלי פנימי ושיחות כנות ללא מסכות. הוא מזכיר לנו שבתוך הניכור של ברלין, לפעמים דווקא הישראליות המשותפת היא העוגן היחיד שמונע ממך לטבוע.
בבימויו המדויק של רום רזניק, ההצגה מצליחה להשתמש בתפאורה מינימליסטית להפליא, ספסל, כסא ומזוודה, כדי לספר סיפור אפי על בדידות מודרנית. השימוש בתאורה ובצבעים משקף את המעבר בין הקור המנוכר של ברלין לחום המכאיב של הזיכרונות מתל אביב. אין כאן פירוטכניקה או ניסיון להרשים באמצעים חזותיים גרנדיוזיים; יש כאן אינטימיות חשופה שמאפשרת לסיפור ולשחקנים למלא את החלל.
העובדה שכל ארבעת השחקנים נמצאים על הבמה כמעט כל הזמן יוצרת תחושה של קהילה של זרים. גבע לעולם לא באמת לבד, אבל הוא תמיד בודד. הזיכרון של איתי תמיד שם, החבר הישראלי תמיד שם, והאופציות הרומנטיות (תומר ברש) תמיד אורבות בפינה.
'גבע לא יכול להתאהב" היא הצגה הכרחית ורלוונטית להכאיב לימים אלו. היא שואלת שאלות שאין להן תשובות קלות: האם אפשר באמת להתחיל מחדש כשהעבר מנקר בפנים? האם אהבה יכולה לנצח פערים פוליטיים ותרבותיים? ואולי השאלה הגדולה מכולן: האם מה שאנחנו מחפשים בברלין, בלונדון או בניו יורק הוא באמת חופש, או שאנחנו פשוט מחפשים תחושת שייכות שאיבדנו?
ההצגה מסתיימת בטון שמשאיר את הקהל עם חומר למחשבה זמן רב אחרי שהמסך יורד. גבע הוא לא רק דמות פרטית; הוא קולקטיב. הוא הקול של דור שלם של ישראלים ב-2026 שמוצאים את עצמם בטרמינל נצחי, בין ארץ שאי אפשר לחיות בה לבין עיר זרה שלא באמת מצליחה להפוך לבית.
אם אתם מחפשים תיאטרון כנה, אמיץ, שמציב מראה מול המציאות המורכבת שלנו מבלי להטיף מוסר, לכו לראות את "גבע לא יכול להתאהב". המסע של גבע ייגע לכם בלב, ואולי יגרום לכם להסתכל על המזוודה שלכם – זו הפיזית וזו הרגשית – קצת אחרת.
גבע לא יכול להתאהב | תיאטרון המשולש
כתיבה: אמיר זלוטר | בימוי: רום רזניק | משחק: תום חודורוב, תומר ברש, אלון ליאור, דניאל מיוני | מוזיקה: יהונתן מגון
סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
רוצים לדעת אם גבע בסוף מצא אהבה? את זה תצטרכו לגלות בעצמכם על הבמה.
לפרטים ומועדים נוספים: https://www.hameshulash.com
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©