יולי 31, 2025
פאולו אדוארדו מואורה הוא איש מוכשר, בלי שום ספק. העולה מברזיל שהלך ללמוד בבית צבי ומאז שסיים את בית הספר הזה הוא משחק. הוא משחק בגשר, כותב מחזות משלו ומשחק בהם, ובשנה האחרונה זכה בפרס הראשון בתיאטרונטו, עם ההצגה 'געגוע' (saudade). לאחרונה גם פרסם ספר בשם 'אדו', בעקבות שם החיבה שלו. כמו ההצגה 'געגוע' גם הספר עוסק בילדותו ונעוריו בברזיל מולדתו.
לאחר שהחמצתי את ההצגה בתיאטרונטו, ביקשתי לצפות בה במקום בו היא מציגה דרך קבע, תיאטרון המשולש. בפעם הקודמת המופע בוטל. מלחמת איראן. תיאטרון המשולש קבע מיד תאריכים חדשים, ואתמול זכיתי סוף סוף לצפות בהצגה המעניינת הזאת.
פאולו הפך את היוצרות. הוא מושיב את הקהל על הבמה, כשהוא עצמו יושב בין המושבים בהם נמצא הקהל בדרך כלל. הקהל הוא קטן ואינטימי, והוא משתמש באינטימיות הזאת כדי לדבר עם קהלו ולהכנס עימו לאינטראקציה. שינוי זווית הראייה של הצופה הוא רמז לבאות. אנחנו צריכים לשנות את זוויות הראייה שלנו על החיים ועל מוסכמות. הוא שובר את הקיר הרביעי, כותש אותו, ובוחר לו אחת המשתתפות להיות 'מאמאיה' שלו, אחת משתי האמהות שלו, האם החמה, המועדפת. האם שאיבד בהמשך הדרך. הוא גם רוקד עם הקהל, מנהל שיחה, מעודד צופים לשתף.
ההצגה עוסקת במערכת היחסים בין פאולו הילד לבין שתי האמהות היהודיות שלו, בתוך המעטפת של ברזיל של אותם ימים. ברזיל של חום, כדורגל ואלימות. גם אלימות כלפי נשים שחיות יחד, לסביות. הסיפור המתוק נעשה יותר ויותר קשה. בתחילה תיאורי השכנים, החברים, המשתתפים במסיבת יום ההולדת של מאמאיה, כולל כדורגלן שפרש והפך לדראג קווין ובעלים של מועדון דראג.
התיאורים האנרגטיים הללו, מלווים על ידי מוזיקה ברזילאית מקפיצה, הופכים לסיפורים על התעללות ורדיפה של הומוסקסואלים. הסיפור, וגם הדמעות שבסופו, נשמע מאוד מציאותי. הצופים, ביציאתם, שואלים את עצמם האם זהו סיפורו האמיתי של המחזאי השחקן, ומגיעים למסקנה שכן.
האמהות של אדו, הוא פאולו, שגידלו אותו יחד בברזיל, לא חיות יחד יותר. הן נפרדו. אחת מהן עלתה עמו לארץ. הגעגועים שלו, לילדותו בברזיל ולאמו השנייה, מאמאיה, באים לידי ביטוי בהצגה זאת. פאולו הוא שחקן מצויין. הוא יודע להגיש את הסיפור שלו בצורה משכנעת, נוגעת ללב. בעיניהם של לא מעט צופים נצצה דמעה. כך גם בעיניו שלו.
יכולותיו של פאולו ככותב וכשחקן לא מוטלות בספק. הוא מצליח לזכות בקשב מתמשך, בהזדהות הצופים. הוא יודע להכנס אל הלב. הוא משלב בהצגה הזאת הומור ועצב, צחוק ודמע. בסופו של דבר הצופה יוצא עם זכרון שלא יימחה. ההצגה הזאת נחרטת.
יש בהצגה הזאת רבדים רבים. באחד מהם, סיפור של ילדות. ילד שמתבגר, עם מוזיקה וכדורגל, עם אהבה, מוקף באמהות, חברים ושכנים. ברובד האחר, אנחנו רואים חברה שמטפחת שנאה לשונה, למי שאורח חייו אחר, חברה עם רמת סבלנות וסובלנות נמוכה ביותר. זה מזכיר בצורה מפחידה את מה שאנחנו רואים סביבנו עכשיו. גם מדינת תל אביב, בה פועל תיאטרון המשולש בתמיכת העירייה ובגאווה גדולה, נמצא בארץ שהסובלנות בה שוב הולכת ומתדרדרת. כמו בהצגה, גם בחיים, זה מפחיד.
פאולו א. מואורה הוא יוצר מוכשר, שיודע לשחק בצורה משכנעת. הוא בונה כלים אמנותיים שונים כדי לדבר אל לב הקהל שלו. בעזרת צחוק ודמע, הומור ועצב שמתחלפים ללא הפסקה, הוא מרתק את הקהל, שיוצא עם זכרון שלא יימחה. מרתק.
מאת ובביצוע: פאולו א. מואורה
בימוי ודרמטורגיה: נמרוד דנישמן
מוסיקה: יהונתן מגון
עיצוב: דן נימרי
תאורה: רותם אלרואי
ליווי אומנותי: דניאל כהן לוי
צילום: ירדן רוקח, אורון קפלן
אריזה גרפית: אליעד סודאי
צילומי סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©