דו"ח קרסקי בסינמטק, יום השואה הבינלאומי

עדות מוקדמת

היום מצוין יום השואה הבינלאומי. זהו תאריך שאינו מאפשר אדישות. יום שמבקש מאיתנו לא רק לזכור אלא לעצור, להקשיב ולשאול שאלות קשות על עבר, אחריות ושתיקה.

בסינמטק תל אביב בחרו לציין את היום בהקרנת סרטים העוסקים בשואה, וביניהם הסרט "דו"ח קרסקי" של קלוד לנצמן. זהו סרט קצר יחסית בהיקפו, אך כבד מאוד במשקלו ההיסטורי והמוסרי. הסרט מצולם בצילום תקריב על פניו של קרסקי רוב הזמן. חשיבותו, כמובן, בתוכנו.

קלוד לנצמן מבקש לדעת, וקרסקי מספר על  הדיווח. לא על תוכן הדברים. למי דיווח ואיך. בסרט לא מצויינים אפילו זמנים.

יאן קרסקי היה קצין פולני צעיר ואיש מחתרת, שנשלח למשימה שכמעט אין לה מקבילה. לראות, לזכור ולספר. הוא נכנס לגטאות ואף למחנה השמדה. לא כמי ששומע שמועות אלא כעד שראה במו עיניו את מציאות חייהם ובעיקר את מותם של יהודי פולין. עצם העובדה שיצא משם בחיים היא כמעט נס. העובדה שיצא משם נחוש להעביר את אשר ראה לעולם היא עדות לאומץ מוסרי נדיר.

לאחר שהצליח להימלט מפולין הגיע לאנגליה, ושם החל במסע הדיווח שלו דרך הצינורות הדיפלומטיים של ממשלת פולין הגולה. הוא נפגש עם מדינאים, עיתונאים ואנשי ציבור, וסיפר שוב ושוב את אותו סיפור בלתי נתפס.

השמדה שיטתית, מתוכננת, תעשייתית. הוא לא דיבר בסיסמאות אלא בפרטים. אולי יותר מדי פרטים עבור מי שישבו מולו בנוחות יחסית, הרחק מן הגטאות ומן הקרונות.

אי אמון ושתיקה

בהמשך הזעיק אותו השגריר הפולני בוושינגטון, יאן צ'כנובסקי, לארצות הברית. קרסקי התגורר בשגרירות, ומתוך הבנה של חשיבות הרגע תווכה לו פגישה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין ד' רוזוולט. קרסקי תיאר את רוזוולט כאדם רב רושם, מי שראה את עצמו לא רק כנשיא אמריקאי אלא כמנהיג העולם החופשי.

קרסקי מסר לו את הדו"ח המלא, כולל תיאור מפורט של מה שראה בגטאות ובמחנה. ואז הגיע הרגע המצמרר. רוזוולט לא שאל שאלה אחת על היהודים. לא על ההשמדה, לא על האפשרות לעצור אותה, לא על הצלה. שאלותיו נסבו על עניינים גיאופוליטיים רחבים ועל עתידה של פולין לאחר המלחמה. הוא אף הבטיח שעם הניצחון תקבל פולין את פרוסיה המזרחית. הבטחה שלא קוימה כמובן. ההיסטוריה לקחה את פולין להפוך לחלק מברית המועצות, כמו פרוסיה.

לאחר הפגישה מסר רוזוולט לשגריר רשימה ארוכה של אנשי מפתח שקרסקי אמור היה להיפגש עמם. ביניהם היו גם יהודים בכירים. אחד המרכזיים שבהם היה שופט יהודי רם דרג פליקס פרנקפורטר. קרסקי סיפר גם לו את שראה.

השופט, קטן קומה, הלך והתכווץ במהלך השיחה, כאילו גופו מגיב למה שאוזניו מסרבות להכיל. בסיומה אמר בפשטות שאינו מאמין.

המחשבה הבלתי נמנעת עולה מיד. אילו היה מאמין ואילו היה דוחף לפעולה, משתמש במעמדו ובכובד משקלו הציבורי, כמה חיים אולי ניתן היה להציל. ואולי זו מחשבה נאיבית, שנולדת בדיעבד מתוך ידיעת הסוף. אבל גם אם היא נאיבית, היא הכרחית.

היא שואלת לא רק מה קרה אז אלא מה אנו עושים היום עם עדויות ועם אמת שאינה נוחה.

בין הזיכרון הפרטי לזיכרון הציבורי

קרסקי עצמו דיבר על ייחודיות השואה בהיסטוריה. לא רק במספר הקורבנות אלא באופייה. במנגנון ההשמדה, בשיטתיות וגם באדישות היחסית של העולם החופשי.

הסרט של קלוד לנצמן, המבוסס על עדותו, אינו רק תיעוד היסטורי. הוא כתב אישום שקט ומאופק נגד כשל מוסרי קולקטיבי. הבחירה בדובר אחד בלבד, ללא קריינות וללא ריכוך, מותירה את הצופה לבדו מול הזיכרון.

כאן מתגלה במלוא חריפותו המתח שבין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי. הזיכרון האישי הוא חד, צורב ובלתי ניתן לעריכה. הוא שייך לאדם אחד ולקול אחד, ולכן הוא גם פגיע. אפשר להכחיש אותו, לפקפק בו או לדחות אותו.

הזיכרון הקולקטיבי, לעומת זאת, נבנה לאט. הוא זקוק למרחק, למסמכים, לארכיונים ולסטטיסטיקות. הוא מתכנס לטקסים ולימים מצוינים בלוח השנה ומעניק סמכות. אך לעיתים הוא גם מתרחק מן החוויה האנושית עצמה.

כאשר קרסקי דיבר, השואה עדיין הייתה בתחילתה. לא היה לה עדיין שם, לא שפה ולא מסגרת. במובן הזה הוא הקדים את זמנו, עד שזמנו כמעט חלף מבלי שהעולם הקשיב.

ולצד כל זה קיים גם זיכרון אחר, פרטי ושקט, שאינו מופיע בספרי ההיסטוריה. קרסקי, הפולני הקתולי, נישא ליהודייה שלה משפחה בישראל והיה מגיע לכאן לביקורים.

כפרופסור הוא ואבי, פרופ' צבי רוזן, שגם הוא ממוצא פולני, היו חברים. קרסקי היה בן בית אצלנו כאשר הגיע לארץ. אני זוכרת אותו לא רק כדמות היסטורית אלא כאדם.

אני זוכרת את עצמי, כבחורה צעירה, מסיעה אותו ממקום למקום בביקוריו כאן. איש נעים הליכות, צנוע ושקט. הפער בין עדינותו האישית לבין הזוועות שנשא בזיכרונו כל חייו כמעט בלתי נתפס.

ביום השואה הבינלאומי הסרט "דו"ח קרסקי" אינו רק מבט לאחור. הוא מראה שמופנית גם אל ההווה. האם אנו יודעים להקשיב לעדויות בזמן אמת. האם אנו מוכנים להאמין גם כשלא נוח. והאם הזיכרון שלנו, האישי והקולקטיבי, הוא זיכרון חי ומחייב, או כזה שכבר התרגלנו אליו יותר מדי.