אוקטובר 27, 2025
יש הצגות שמגיעות עם מסר ברור, אך רק מעטות מצליחות להכניס את הצופה אל תוך לבו של המסר, להרגיש אותו, לנשום אותו ולהתבונן בו מכל הכיוונים. 'דמות אב', מחזה מאת שרון אינגריד שטרק ורועי מליח רשף, ובבימויה של שטרק, היא אחת מההצגות האלה. היא עוסקת בהורות ובעולם הילדים של היום, עולם שמושפע באופן מובהק מרשתות חברתיות כמו טיקטוק ואינסטגרם, מהצורך התמידי להיות מוצג ומזוהה, ומהתסכול הנובע מהחוסר במבוגרים יציבים, שאינם עסוקים רק בעצמם, וגם מעניקים גבולות ומשמעות.
דמותה של האם, בטי דראופר, מזכירה במובנים רבים את בטי דרייפר מ'מד מן': יפה, מרשימה, ייצוגית, אך לא אמא תפקודית. כמו דרייפר, גם כאן היופי והייצוגיות מכסים על הפגיעות הפנימית ועל חוסר יכולת בסיסית.
האם מוכנה להקריב את עצמה, לשרת את ביתה ולכופף את רצונה למען הבת. היא מתרפסת לפניה, מקבלת את כל גחמותיה, מנסה לרצות ולהיות נוכחת, אך נוכחותה אינה מבוססת על גבולות או על אהבה יציבה, אלא על מסך של חביבות ועל ריצוי קיצוני. היא מנסה לרצות את ביתה בכל מחיר, אך בכך היא יוצרת תלות רגשית לא בריאה, שמונעת מהילדה לחוות גבולות או להבין מהי אהבה יציבה ומתקבלת.
כאן נכנסת דמות האב, שמבצע שינוי דרמטי במבנה המשפחתי. האב (יואב בר לב) הוא שכור. לא אב ביולוגי או חורג, אלא שהוא נשכר לתפקיד לפי דרישת הילדה. הוא קשוח, מציב גבולות, ולעיתים קשה בהופעתו. אך יחד עם זאת, הוא מעניק לילדה תחושת משמעות אמיתית, מעבר לעולם המדומיין של טיקטוק ואינסטגרם והגבולות הפרוצים לרווחה בהם חיה עד היום.
בר לב מביא את דמותו של האב לעומק מרשים: כל ניואנס בהבעותיו ובתנועותיו מרתק. דרך מימיקה עדינה, מבט או תנועה, הוא מצליח להמחיש כיצד את דמותו של הגבר ששואף להיות 'אב השנה', אבל לא תמיד מצליח. גם האגו שלו מעורב כאן. הוא בא מעמדה שקשיחות תיטיב עם הילדה, ולעיתים שוכח את הצדדים הריגשיים שצריכים ללוות את הגבולות כדי להצליח במלאכה.
הדינמיקה שלו עם הילדה היא אפיק משמעותי של ההצגה: הוא האובייקט שממלא את החוסר הרגשי, האובייקט שמאפשר לילדה לגלות את עצמה מחוץ למסכים ולהתרצויות ולחוות אפשרות של קשר ועתיד בתוך עולם עם גבולות.
מיה, בת 17, היא דוגמה חיה למאפיינים השליליים של הדור הצעיר של ימינו: כל חייה הם תצוגה ציבורית. היא עושה לייבים, מעלה סטוריז, מחפשת דרמה בכל צעד ושעל. אם אין דרמה, היא מייצרת אותה.
מאיה בכובסקי מגלמת נערה קולנית, ריגשית ובלתי מרוסנת, ויודעת להעביר את כל המתח הפנימי, הזעם והכאב שבחיפוש אחר משמעות. הווליום הגבוה שלה אינו רק קולי. הוא גם נפשי. הילדה דורשת תשומת לב, אישור ויחס תמידיים, אך גם מספקת הצצה עמוקה לקושי האמיתי של נוער חסר דמויות הוריות יציבות.
האב השכור ומיה מצליחים לסלק את האם מהמרכז. אך כפי שהמחזה מלמד אותנו, לא כל כך קל לחיות בלי דמות אימהית, גם כשהיא אינה מיטבית. הילדה לומדת להסתגל, אך מתמודדת עם חוסר, עם געגוע פנימי למי שעד לא מזמן התמסרה לכל צרכיה ורצונותיה.
הסיטואציה הזו מעלה שאלות יסוד על ההורות המודרנית: מהו גבול, מהי אהבה, וכיצד ניתן להעניק יציבות רגשית בעולם מלא מסכים והצגות מוחצנות?
כאן טמונה אחת התובנות החשובות של ההצגה: דמות הורית מיטבית היא שילוב של אהבה וגבולות, של אם ואב שפועלים יחד לטובת הילד, ושל מי שממלאים את התפקידים באופן מאוזן, בלי חשש לאגו שלהם.
לבסוף מסתברת האמת שמוכרת לכולנו: כשיש אהבה יציבה בתוך גבולות ברורים, הילד בטוח שהוא נאהב ולא צריך לבדוק את הגבולות ללא הפסקה כדי להרגיש יציבות ריגשית וחברתית. כשהגבולות מתקבלים על הדעת הילד לומד מה מותר ומה אסור, מתוך מסגרת של קבלה ותמיכה.
ילד שבודק גבולות כל הזמן, כפי שמיה עושה, הוא ילד שאינו בטוח באהבת הוריו. ההצגה מחזירה אותנו אל השאלה המעמיקה: איך נותנים לילד אהבה עם גבולות בעידן של פומביות אינסופית?
יואב בר לב בתפקיד האב כאמור, מבריק ומדויק. כל תנועה, כל מבט, כל מימיקה שלו מעביר עומק רגשי. שרון אינגריד שטרק בתפקיד האם מצליחה ליצור דמות מורכבת, גם כשהיא משרתת את ביתה באופן כמעט עיוור. המורכבות הזו לא הופכת אותה לשנואה, אלא לעגומה ואנושית מאוד.
מאיה בכובסקי כמיה, משחקת ילדה תזזיתית, והיא בווליום גבוה ללא הפסקה, ילדה על הקצה, על ספידים. ילדת ADHD מוכשרת ובעלת יכולות שמתבזבזות בדרך כלל.
הבימוי של שטרק שובה לב: כל ניואנס מוקפד, עבודת הצוות מורגשת היטב, התאורה מדויקת ומחזקת את העומק הרגשי של הסצנות. כל רגע קטן במגע, במבט, בתזוזה, מביא לידי ביטוי את הקונפליקט הפנימי של הדמויות.
המחזה מלא בטוויסטים בעלילה, שמשנים את נקודת מבטנו והתייחסותנו. אנחנו מבינים דבר אחד, ואז, הופ, אנחנו מבינים משהו שונה לחלוטין. התובנות אינן שוללות זו את זו, אלא מתווספות למעטפת רחבה יותר של הסתכלות על יחסי הורים וילדים, מקום האגו של כולם בחיינו, מקום המודרניות והשפעתה, פינוק וגבולות, ועוד.
הטוויסטים משפיעים על התפתחות הדמויות והיחסים ביניהן. לא נגלה את מהות הטוויסטים, כמובן, בשביל זה תצטרכו ללכת לתיאטרון. הקהל מוזמן לראות כיצד נבנית בכל פעם מחדש היררכיית המשפחה, איך נוצר איזון בין דרישה, גבול ואהבה.
“דמות אב” היא הצגה רלוונטית, סאטירה כואבת, חדה ובכל זאת מלאת הומור שמצליחה ללכוד את מורכבות ההורות בעידן המודרני. היא מציבה מראה לילדים, להורים ולחברה כולה, ומציגה שאלות קיומיות על אהבה, גבולות ונוכחות. המשחק המצויין מסייע לחידוד המסרים ולהנאה מההצגה.
זה מחזה שמזכיר לנו שאפילו בעולם של לייקים וסטוריז, הילד עדיין צריך להרגיש אהוב, מוגן ומשמעותי. ואולי, מעבר לכל המסכים, זהו המסר החשוב ביותר של ההצגה.
מאת: רועי מליח רשף ושרון שטרק
בימוי: שרון שטרק
עיצוב תפאורה: רוסלו שמריה
תלבושות: רוסלו שמריה ירין דוד רווח
מוסיקה: יונתן הררי
תאורה: עומר בולנז'ר כהן
ע.במאית: דניאל הרוש
ניהול הצגה: יהודה דרומי
צילום: דניאל הרוש
גרפיקה: סטודיו פרויק
שחקנים: שרון שטרק, יואב בר לב, מאיה בכובסקי
צילומים: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©