דער דיבוק: בציפורני הפאנטיזמוס

'דער דיבוק' של יוסף לאטיינר היא קומדיה מקורית ומוזיקלית, להבדיל, כמובן מהדיבוק המוכר של אנ-סקי שהוא טרגדיה. הקומדיה הזאת עלתה על הבמה 40 שנה לפני זאת של אנסקי והבימה. היא עלתה על הבמות באודסה, וינה ואפילו בניו יורק, אבל למרות היותה פופולרית, לא נחשבה לבעלת ערך. הגרסה הנוכחית מבוססת על דפי הלחשנים.

דער דיבוק של לאייטנר הוא פרודיה מוזיקלית על להיט בימתי קודם, של אברהם גולדפאדן, הסבתא עם הנכדה, וגם יצירה זאת התבססה על יצירה מוקדמת עוד יותר: דואט של 'זמרי ברודי' שנדדו ברחבי גליציה ושרו על פערי הדורות בין הדור היהודי החדש, המודרני, לדור הקודם המסורתי.

'דער דיבוק' יכלה למעשה להיות פרודיה על הרעיונות המרכזיים של הדיבוק המקורי, ועל חיי העיירה, בהם צדיקים מזוייפים שדואגים בראש ובראשונה לעצמם ולכיסם מתמרנים את כולם, עד שמגיע יומם. אם זה מזכיר לכם משהו, זה לגמרי שלכם.

הקומדיה בה צפינו היום בתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב היא יצירה מקורית ומיוחדת במינה. חשוב להדגיש שמדובר בהפקה אינטליגנטית, משעשעת ומוזיקלית, יש כאן אהבה, אבל אין כאן אהבה טראגית, אין דיבוק שמוביל לאימה או טרגדיה, ואין עלילה גורלית שנקבעת מראש. יש הרבה צחוק.

על הבמה נוצר עולם, בצורת שטעטל יהודי דמיוני וחי, שבו דמויות טיפוסיות משולבות בסיטואציות קומיות צבעוניות, אירועים מוזיקליים שמעצימים את הקצב וההומור, ורוח חיה שמזיזה כל סצנה קדימה. ההצגה מצליחה לשלב אלמנטים פנטסטיים באופן שמעשיר את החוויה ומאפשר לצופה ליהנות מאירועים בלתי צפויים, מבלי לאבד את ההומור האנושי והיומיומי. הצופה מוזמן לחוות עולם חדש, מלא אנרגיה, צבע ושפה תיאטרלית עשירה, שכוללת גם מנה גדושה של יידיש.

מהלך עלילתי

העלילה מתרחשת, כאמור, בעיירה שטעטלית, שבה כל רגע בחיי התושבים עשוי להפוך לאירוע קומי או סיטואציה מוזיקלית יוצאת דופן במראה.

שני צעירים מאוהבים בעלי תפישות עולם מודרניסטיות מנסים להתחבר, אבל המוסדות השמרניים, בצורת הבובע (הסבתא) שמנסה לנהל את חיי נכדתה ולהשיא אותה ל'צדיק' של העיירה, וכל החסידים שמסביבו, מחבלים בדרכם.

כל מאמציהם נתקלים בקשיים קומיים שמגיעים מהמשפחה, סמכויות דת ודמויות צבעוניות נוספות, כולל כאלה שהן על אנושיות.

כל סצנה בנויה באופן שמציג את האי סדר האנושי והקומי במלואו, והפער בין רצונות הדמויות לבין המציאות מוביל לאירועים בלתי צפויים שמבוססים על בלבול, טעויות ואי הבנות.

הסבתא, הבובע, היא דמות מרכזית ומיוחדת, שמחזיקה את העלילה בכוח נוכחותה. דנה פרקש, סטודנטית שנה ד' בחוג לתיאטרון, מצליחה לשלב גוף, הבעות פנים והומור מילולי, וכך כל סצנה שבה היא נוכחת הופכת למוקד קומי עצמאי.

היא מנהלת את הקצב הקומי ומחדדת את הפערים בין הדמויות, תוך שהיא מאפשרת לכל השחקנים האחרים להרחיב את האינטראקציות הקומיות שלהם.

פאליק, דמות של מעין ליצן שהוא משרת קצת איטי בתפיסתו, אותו מגלם יובל דן, מהווה דמות חיה ומדויקת מבחינת קצב, צבעוניות והומור. הוא יוצר קונטרסט חזק עם הסבתא ויתר הדמויות, ולצד הזוג הצעיר שמייצג את הפן הרגשי והיומיומי, משלים את הקו העלילתי הראשי של ההצגה.

כל התמודדויותיהן של הדמויות נוצרות בצורה שמחברת בין האירוע היומיומי לבין הסיטואציה הקומית, וכך הצופה מקבל תמונה מלאה של החיים בעיירה שהם כאוטיים, צבעוניים ומלאי הומור.

דמויות על-טבעיות ורוחות מופיעות מדי פעם. תפקידן אינו להפחיד אלא להניע את הדמויות האנושיות וליצור מצבים קומיים בלתי צפויים. הן מחדדות את הפער בין הרצונות של הדמויות לבין המציאות, ומגבירות את האבסורד הקומי.

הסיטואציות כוללות מחלוקות משפחתיות, חברתיות וקהילתיות, ניסיונות לסדר עניינים, התמודדות עם סמכויות דת ואירועים בלתי צפויים נוספים. כל סצנה מחויבת לתזמון קומדי מדויק שמחבר בין התנועה, המוזיקה והדיאלוגים, מה שמבטיח חוויה מהנה, דינמית ומרתקת.

דמויות ושחקנים

השחקנים מצליחים לעמוד באתגרים מורכבים ולהעניק לדמויותיהם חיות, עומק והומור.  הם מצליחים לשמור על קצב מדויק, לבצע אינטראקציות פיזיות מורכבות ולשלב את המוזיקה כחלק בלתי נפרד מהחוויה. הדיאלוגים חדים, מלאי משחקי לשון ופאנצ'ים קומיים. לצד הדמויות האנושיות יש לא מעט בובות, אותן מפעילים השחקנים כדמויות על טבעיות.

מוזיקה וקצב

המוזיקה בהצגה היא מרכיב חי, אינטגרלי ומהותי. הנגנים, שלבושים בתחפושות שטעטליות, אינם רק ליווי אלא חלק מהעולם הבימתי. הם מגיבים לדמויות, יוצרים אינטראקציות קומיות, ומעצימים את הקצב של ההצגה. הנגנים הם תלמידי בית הספר למוזיקה של האוניברסיטה.

השירים והקטעים המוזיקליים משתלבים בעלילה: לפעמים הם משקפים את רגשות הדמויות, לפעמים יוצרים פערים קומיים מול האירועים על הבמה, ולעיתים מוסיפים מתח קומי רגעי לפני סצנות חדשות.

התיאטרליות מורגשת בכל סצנה. השחקנים משתמשים בתנועות, במשחק גוף, בהבעות פנים ובקול כדי ליצור דינמיקה חיה ומדויקת. כל סצנה נשענת על קצב מתמשך, שבו כל אלמנט מהשחקן ועד הנגן משתלב ליצירת חוויה אינטגרלית, מהנה ומרתקת. הקצב המוזיקלי כאמור מחזק את ההומור, מאפשר זרימה חלקה בין סצנה לסצנה, ומייצר אפקט של הצגה חיה ואנרגטית, שבה הצופה מרגיש חלק מהאירוע ולא רק צופה מבחוץ.

בימוי ועיצוב חזותי

הבימוי של ההצגה נועז ומדויק. הבמאי, יונתן לוי, שגם תרגם ועיבד, מצליח לשלב בין קצב מהיר, קומדיה פיזית, סיטואציות קומיות ועדינות של דרמה קלה.

כל סצנה מחויבת לדינמיקה ולתזמון מדויק, והשילוב של השחקנים והנגנים יוצר חוויה דינמית וצבעונית. אין רגעי דמדום או שעמום. כל סצנה מנוצלת במלואה כדי ליצור חוויה חיה ומרתקת, שבה הצופה נשאב לתוך העולם הבימתי.

התלבושות מעוצבות באופן שמדגיש את האווירה השטעטלית. הן ברורות, מוגזמות במידה שמדגישה את הקומדיה אך גם אותנטיות ומרחיבות את העולם על הבמה. כל דמות נבדלת מאופיינת על ידי הסגנון והאביזרים שלה, מה שמסייע להבדיל בין הדמויות ומחזק את הקומדיה.

השילוב של תלבושות, בימוי, משחק ומוזיקה יוצר עולם שלם, צבעוני וחי שמכניס את הצופה לעולם הבימתי באופן מוחשי ומושך. הקומדיה מתחזקת בדמויותיהם של החסידים (השוטים) שנוהים אחר הצדיק שלהם. הם קשורים זה לזה כך שהם מחוייבים לפעול כמקשה אחת, ללא רצון או מחשבה משלהם.

בין הסצנות הזכורות ביותר ניתן למנות את הסצנה שבה הסבתא מנסה לסדר את העניינים כדי להשיא את עמליה נכדתה לצדיק. היא צריכה לגזור את צמותיה. כל פעולה שלה יוצרת בלגן חדש, בעוד הדמויות מנסות להתמודד, אך כל נסיונותיהם מסתיימים באי סדר מוחלט.

בשורה התחתונה

הקומדיה מצליחה ליצור חוויה בימתית שלמה ומורכבת. כל המרכיבים: בימוי, משחק, מוזיקה, נגנים ותלבושות וגם בובות, משתלבים כולם ביצירת עולם קומי, מוזיקלי וחי.

הצחוק אינו שטחי, אלא נובע מהבנת הדמויות, הקונפליקטים שלהן והאי סדר הקוסמי של העיירה. הצופה מוצא את עצמו מחויך ומרוצה, מוקסם מהאנרגיה ומהקצב, וחווה עולם תיאטרלי עשיר, דינמי ומדויק.

דמויות כמו הסבתא ופאליק, לצד כל השאר, מהוות ליבה קומית שמאפשרת חוויה חזותית, קולית ובימתית מלאה. ההצגה מצליחה להחזיק את הצופה מרותק מהתחלה ועד הסוף, לספק חוויה תיאטרלית עשירה, מדויקת ומרשימה, ולהותיר רושם עמוק על הצופים.

ההצגה משאירה את הצופה עם חיוך גדול, תחושת חיות ובקשת הערכה לאופן שבו קומדיה, מוזיקה ותיאטרליות משתלבים לכדי חוויה אחת בלתי נשכחת.

על הפרויקט:

מאת: יוסף לאטיינר

עיבוד ובימוי: יונתן לוי

תרגום מיידיש: ד״ר רותי אבליוביץ׳, ד"ר אורן כהן רומן, ד"ר מרים טרין

הלחנה וניהול מוזיקלי: נועם ענבר | מפיקה מטעם פרוייקט הדיבוק: שירלי מרום

בעיצוב תלמידות התואר שני, המסלול לעיצוב במה, קלונוע וטלויזיה:  תפאורה: נוי סלע | תלבושות ובובות: ליאורה מזרחי | תאורה: חלי סבן

עיצוב תנועה: לנה רוזנברג | בובנאות והנחיית תנועת בובות: אילן סביר | הדרכת יידיש: ד"ר מרים טרין | הדרכת טקסט: ענת זמש-ריגל | מתאמת אינטימיות: ערגה יערי

בביצוע:

תלמידי.ות מסלול משחק, שנה ד: יובל דן, מיאר סכראן, עמית סלמן, הדר פניני, דנה פרקש | תלמידי.ות מסלול משחק, שנה ב: דניאל אוחנה, אלונה ברקאי, סוניה גפט קוליקובה, גיל דניאלס, פולינה מלמן, יובל רמון | נגנים מבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה: עדי איבגי, רז ארנון, נועם המאירי, עידן טל, רוקאס מסקויטיס, איילת קורש, מאיה רגב, נמרוד שפר, מיתר תירוש

הפקה, ניהול הצגה וניהול במה: אורי לארי | ע. במאי, ניהול הצגה וניהול במה: דר פיקרסקי  | ע. במאי II וניהול במה: דניה לנדסברג מזרחי, יוגב נגבי

ניהול ייצור תפאורה: תמר שטוקהמר  | ניהול ייצור תלבושות: נעה רחל רונן, נדיה דניסוב  | ניהול תאורה: ניב לוי | ע. ייצור תפאורה: ירדן קאהן | ע. ייצור תלבושות: גלי אוסטרליץ, מיכאלה גרין  | ע. תאורה: גליה גדסי | צוות טכני וסדרנות: גלי אוסטרליץ, הודיה טליה ברכה, גליה גדסי, מיכאלה גרין, אביב ליקוורניק, יעל נדל, עומר סחייק, אונה סקונדה, ירדן קאהן, מלאק שלבי | עריכת תוכנייה: דר פיקרסקי, דניה לנדסברג מזרחי, יוגב נגבי

ייצור בובות: מריה גורביץ' | ייצור בובות חסידים: עינת סנדרוביץ' | עיצוב איפור: אלון נקסון | הדרכת ציור תפאורה: בלה אנטס

צילום: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

https://tautheatre.sites.tau.ac.il/htsgvt-rkyvn/2602