פברואר 19, 2026
מי שמבקר בקביעות בתיאטרון תמונע יודע שזהו הבית של הניסיוני, המאתגר והחשוף. אך גם בתוך הנוף הזה, היצירה "האוגרת" של שרה סיגל וליאור פינסקי בולטת כנטע שונה ומסקרן. כבר בגרסתה המוקדמת כקטע קצר במסגרת פסטיבל, ניכר היה שמדובר ביצירה שאינה מסתפקת בסיפור גרידא. היא מבקשת לבצע ניתוח פתולוגי, חי ובועט, בסיטואציה אנושית שהיא בו זמנית בנאלית, סכסוך שכנים, וקיצונית כאחד.
ההצגה, שזכתה בפרסי ההצגה והמחזה בפסטיבל הקומדיה 2025, מגדירה מחדש את המושג קומדיה. זו אינה קומדיה של טעויות או של חילופי דברים שנונים, אלא קומדיה פסאודו תיעודית שבה הצחוק משמש כמנגנון הגנה הכרחי מפני הריקבון המטפורי והפיזי המשתלט על הבמה.
יחסי שכנים הם המבחן העילאי של התרבות האנושית. אנו חיים בקופסאות בטון מוערמות זו על זו, ומנסים לשמור על אשליה של פרטיות בעודנו שומעים את השכן מלמעלה גורר כיסא או את השכנה ממול מתווכחת בטלפון. עבור רובנו מדובר במטרד חולף, אך עבור שרה הבית הופך מזירה של ביטחון למרחב של פלישה מתמדת.
ההצגה משתמשת בסכסוך השכנים כמיקרוקוסמוס לחברה הישראלית כולה. זהו סיפור על איבוד שליטה מוחלט שבו שרה אינה מתמודדת רק עם אישה שאוספת חפצים, אלא עם קריסה טוטאלית של הגבולות הפרטיים.
האגרנות של השכנה אינה נשארת בין ארבעת קירותיה אלא מחלחלת דרך החריצים, מביאה איתה צחנה ומקקים ותחושת מחנק פיזית שאי אפשר לברוח ממנה.
כאן נכנס האלמנט הקפקאי המובהק. שרה מנסה לפעול לפי הכללים היבשים ופונה לרשויות, למשטרה ולעירייה בציפייה שהמערכת תגן על זכותה הבסיסית לאוויר נקי ולשקט בביתה שלה. אך המערכת מתגלה כמבוך של הבטחות סרק ובירוקרטיה אטומה שמתישה את הקורבן עד שהוא הופך לאשם בעיני עצמו.
הבחירה האמנותית המבריקה ביותר ב"האוגרת" היא השילוב של להקת פלמנקו חיה על הבמה. לכאורה אין דבר רחוק יותר מערימות של זבל ומקקים מאשר הדרמה המהודקת והאסתטית של הפלמנקו, אך הניגוד הזה הוא לב ליבה של היצירה.
הקצב משמש כאן כדופק של חרדה. רקע הגיטרה והשירה הקורעת את הלב מעניקים לסיפור המאבק היומיומי נופך של טרגדיה יוונית או אפוס ספרדי רחב יריעה.
דפיקות הרגליים של הרקדנית על הבמה הן בו זמנית דפיקות השכנים ודפיקות הלב של שרה. מול התיאורים הגרפיים של הצחנה והלכלוך, הפלמנקו מציע יופי מזוקק כניסיון נואש של האמנית להטיל סדר בכאוס. אם המציאות שלה מלוכלכת ובלתי נשלטת, הבמה שלה תהיה מדויקת, מוזיקלית ומרהיבה. המתח הזה יוצר אפקט כמעט פיזי אצל הצופה שנמשך ליופי של המופע ובו בזמן נרתע מהתוכן שהוא מייצג.
שרה סיגל לא רק מציגה מחזה, היא מגישה כתב אישום. השימוש בחומרים דוקומנטריים, הכוללים הקלטות של מוקד 106, שיחות עם המשטרה והודעות קוליות מהמשפחה, מעניק להצגה תוקף של עדות משפטית.
כאשר אנו שומעים את קולם האמיתי של פקידי הציבור, אנו מבינים שהאבסורד אינו המצאה תיאטרלית. הדיסוננס בין הטון המנומס והאדיש של המוקדנית לבין המצוקה הקיומית של שרה הוא לב הטרגדיה המודרנית.
ההקרנה של הטקסט על המסך בזמן אמת הופכת את המילים למוחשיות ולראיות חותכות. הקהל אינו עוד צופה פסיבי, הוא הופך לחבר מושבעים בתיק, לשופט שיפסוק. השילוב בין הדיבור התיעודי לבין הפרפורמנס האמנותי יוצר ז'אנר חדש של קומדיה דוקו לירית. זהו מסמך חברתי שמסרב להיות יבש ויצירה אמנותית שמסרבת להיות מנותקת מהבוץ של המציאות הירושלמית.
ההצגה "האוגרת" אמנם מתמקדת במקרה ספציפי של דירה אחת בירושלים, אך היא מהדהדת שאלות גדולות בהרבה על המרחב הישראלי כולו. מה אנו עושים עם ה"פסולת" של החברה ואיך אנו מתמודדים עם מי שחורג מהנורמה באופן שפוגע בסובבים אותו פגיעה אנושה?
האגרנות כאן היא מטאפורה לחוסר היכולת לשחרר, לא רק חפצים ישנים אלא גם טראומות, כעסים ומבנים חברתיים שאינם רלוונטיים עוד. הדירה המוצפת בזבל היא המרחב הציבורי הישראלי שהוא צפוף, רועש, מוזנח ומנוהל על ידי מערכות שמעדיפות שקט תעשייתי על פני פתרון שורשי של הבעיה.
שרה מוצאת את עצמה נלחמת לא רק בשכנה הפיזית אלא בקונספט של חיה ותן לחיות שהפך בטעות לביטוי של אדישות כלפי סבלו של האחר.
בסופו של דבר, "האוגרת" מובילה את הצופה אל פי התהום של הסבירות האנושית. כשכל הדלתות נסגרות וכל פנייה למערכת חוזרת כבומרנג של תסכול מזוקק, מה נותר לאדם לעשות כדי להציל את שפיותו?
שרה נעה על הציר שבין קריסה נפשית לבין פעולה לוגית קרה, אולי אפילו אכזרית בדרכה. הבחירה שלה בסיום היא שונה ממה שתיארה לנו במהלך ההצגה. לא נעשה ספוילר למסקנה ההגיונית מאוד שהיא מגיעה אליה אחרי חמש שנים של מאבק שגזל ממנה את איכות חייה. תצטרכו להווכח בכך בעצמכם.
"האוגרת" היא יצירה שונה, מטרידה, היא מצחיקה בצורה שונה מהמקובל, מרתיעה עד מחנק ומעוררת השראה ביושר האמנותי והחשיפה שלה. שרה סיגל וליאור פינסקי יצרו כאן מניפסט חריף על החיים בעיר המודרנית, חיים שבהם היופי והצחנה דרים בכפיפה אחת, ורק האמנות יכולה אולי להתיר את הסבך ולהעניק לנו אוויר לנשימה.
צילום סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©