דצמבר 14, 2025
יש משהו מרגש ומאתגר בכך שסטודנטים צעירים לתיאטרון מקבלים הזדמנות להתנסות לא רק בחומר קלאסי, אלא גם במורכבות התיאטרון האפי. המחזה של ברכט, שנכתב בעשורים שבהם העולם היטלטל בין פשיזם לקומוניזם, שב ועולה כאן באופן מפתיע ורלוונטי, כאילו הזמן לא חלף. זו בחירה אמנותית אמיצה.
זכו שחקני ההצגה, סטודנטים שנה ג, בכך שהבמאי שלהם, יותם גוטל, שמונה לאחרונה למחזאי הבית והדרמטורג של הבימה, ממשיך במסורת התיאטרון החברתי שכבר סיקרנו כאן בעבר. מי שזוכר את 'במצפון נקי' שהוצג בשנה שעברה יזהה היטב את הדופק הרעיוני, גם אם התקופה של המחזה שונה לחלוטין וכך גם אתגרי המשחק.
גוטל בחר לסטודנטים התמודדות לא פשוטה, אך באותה נשימה גם זימן להם פתרונות אמנותיים שהפכו את הערב לחוויה מעניינת.
חשוב לזכור את הרקע. ברכט דגל בתפיסות קומוניסטיות, לא רק כתיאוריה אלא כדרך חיים. לאחר שברח מגרמניה הנאצית, הוא שב בתום המלחמה דווקא לגרמניה המזרחית, שם ניהל את התיאטרון של ברלין, הברלינר אנסמבל, עד מותו ב 1956. הוא הפך לאחד הקולות המרכזיים של התרבות הסוציאליסטית.
הבחירה במחזה שמתפרש על פני שנים רבות, מימיה הראשונים של המהפכה הקומוניסטית ועד למלחמת העולם הראשונה, אינה רק מסע היסטורי. היא מבקשת לבחון דרכו של עולם שהתפתה לרעיונות גדולים ומצא את עצמו נלכד בתוך מערכות כוח אכזריות.
הדמיון בין כתביו של ברכט לנעשה בימינו מזעזע, לצערנו. המנגנונים החברתיים, הפחד, הלהט המהפכני, הציניות הממסדית והיכולת של אידיאולוגיה ושל כוחות נצלניים גדולים לבלוע את היחיד חיים וקיימים גם היום. דווקא על הבמה של סטודנטים בני עשרים ומשהו, המילים הישנות האלה מתחדדות.
המחזה מתמקד בפלגיה ולאסובה, אם ממעמד הפועלים, ובמסעה האישי והמשפחתי בתקופה של תהפוכות פוליטיות וחברתיות. זה אינו סיפור ביוגרפי מצומצם אלא כרוניקה משפחתית שבה חיי היומיום נחתכים על ידי זרמי ההיסטוריה: רעב, מאבק מעמדי, אידיאולוגיות פוליטיות והתהוותה של התנועה הקומוניסטית הבולשביקית.
בניגוד להתמקדות בדמות אישית בלבד, ברכט בונה כאן דמות שהיא גם אם פרטית וגם סמל קולקטיבי. דרך מערכת היחסים שלה עם בנה והתעוררותו לפעילות מהפכנית מתפתחת בה בהדרגה תודעה פוליטית: לא עוד סבל פרטי המנותק מהעולם אלא הכרה שהגורל האישי משולב בגורל החברה כולה. כל זאת, כשהיא אפילו אינה יודעת קרוא וכתוב.
האם מאבדת את בנה לטובת המאבק הקומוניסטי. אגב, גם ברכט איבד את בנו, אבל בנסיבות שונות לגמרי. בנו היה טייס בלופטוואפה, ולחם בצד הנאצי עד שמטוסו הופל.
המחזה מציג רצף של סצנות שמציגות את השפעת האירועים ההיסטוריים על חיי המשפחה ואת המחיר האנושי של שאיפות גדולות. הוא מעלה שאלות על האחריות, על המוסר הפרטי לעומת דרישות המאבק הציבורי, ועל ההסתייגות שבין אידיאליזם לריאליזם. סוף המחזה אינו מסתכם בפתרון פשוט. במקום זאת הוא מציב בפני הצופה תהיות על מה שניתן לצפות מעולם חברתי שמתעקש לשנות עצמו, ועל המחיר שחייבים לשלם הפרטים שבתוכו.
הבחירה העיצובית במבנה הבמה, או נכון יותר, חלל ההצגה, מעוררת מחשבה. זהו איננו שטח תיאטרון רגיל. מדובר בחלל מופע שנבנה בצורת שולחנות. בתחילה משמשים השולחנות כמעין חדר אוכל. הצופים מקבלים קערות מרק, ריח החומריות של החיים הפשוטים עולה מן האדים. בהמשך הופך החלל למעין בית ספר.
הצופים מקבלים מספר פמפלטים בנושא מקומו של התיאטרון לפי ברכט. השולחנות מחביאים בתוכם מגירות, מהם שולפים השחקנים הצעירים ציוד תוך כדי ההצגה. גם זהו מהלך פרובוקטיבי. דרך קיר רביעי שבור, התשובות נמצאות אצל הצופים.
המהלך הזה יוצר נוכחות מתמדת של שאלה: האם אנחנו כאן כדי להתרגש, או כדי ללמוד, או אולי כדי להיות חלק מאיזו מערכת חברתית גדולה מאיתנו. זוהי אחת האמירות היפות של גוטל בבימוי הזה. הוא לוקח את התיאטרון ברצינות ברכטית אמיתית. הוא לא מרכך ולא מפנק. הוא מציג מודל שבו הצופה חלק מהבמה, חלק מהשאלה, חלק מהאידיאולוגיה.
האסתטיקה עצמה מינימליסטית. התאורה חוגגת כאן, במיוחד כשהיא מאירה שחקנים מסויימים באדום. אות למאבק, רמז לדגל האדום ולדם ומאבק.
התפאורה המינימליסטית והכסאות המתחלפים משאירים מקום לעבודת השחקנים. זה מאפשר לטקסט ולעשייה להוביל. וזה נכון במיוחד בהפקה של סטודנטים, שלא תמיד יכולים להסתתר מאחורי תפאורה מרהיבה. כאן האחריות עליהם. והם עומדים בה.
זו הפקה שבה רוב השחקנים עוברים מדמות לדמות. זה אתגר של תיאטרון אפי. אין כאן אחיזה פסיכולוגית יציבה. השחקנים צריכים לנוע כמו להקה שעוברת תקופה שלמה. הם חלק מהיסטוריה ולא רק מהעלילה. למרבה השמחה, רובם מצליחים לעבור בין דמויות בתוך קצב מסחרר, ועדיין נדרשים לשמור על דיוק וייחודיות של הדמויות המתחלפות.
לתפקיד האם נבחרה שחקנית מצוינת, מולעלם אמבאו. גם אם התפקיד גדול ורב רבדים, היא מתמודדת עמו היטב ברוב חלקיו. היא מביאה שילוב של עוצמה ושל פגיעות, והחלופות בין הציניות ובין התקווה שלה מרשימות. יש בה משהו שמחזיק את העולם כולו סביבה, וזה הישג יפה במיוחד לשחקנית צעירה.
מסביב לה נעה להקה של שחקנים שרובם מביאים יכולות משחק טובות. לאחרים יש איכות דרמטית חדה יותר. אולם בסך הכול נוצרת תחושה של קבוצה שעובדת יחד ומחפשת יחד אמת. זו לא הפקה שבה יש כוכב אחד, אלא תנועה שלמה.
גוטל בוחר לקרוא את ברכט לא כסמל היסטורי, אלא כסיבה לשאול שאלות. זו אינה הפקה שמשתחווה בפני האיקון. להפך. יש בה רגעים של פרשנות אישית מאוד. הוא מפנה מקום ללמוד, אך גם להרגיש. הוא מפנה מקום למחשבה, אך גם להשתאות, ולעתים אף להומור.
אחד ההישגים המובהקים של הבימוי הוא יצירת חווית צפייה שבה הצופים אינם יושבים בחושך בטוחים בעצמם. הם מוארים, הם חלק מהסיטואציה, הם מקבלים חומרים, הם אוכלים, הם קוראים, הם הופכים להיות תלמידים בתוך שיעור דרמטי על חברה ועל מעמד ועל עולם שמשתנה.
זהו ערב תיאטרוני שבנוי כפסיפס. הוא אינו חלק. הוא אינו מבקש לרגש אלא להאיר. דווקא בשל כך, ההצגה מרגישה נאמנה מאוד לרוח ברכט. היא מזכירה לנו שתיאטרון יכול להיות כלי פוליטי ולא רק חוויה אסתטית. היא מזכירה לנו שאמנות צעירה אינה מפחדת להגיד דברים ברורים. וכמובן היא מזכירה לנו שהעולם עצמו לא השתנה כפי שאולי היינו רוצים.
יש רגעים שבהם החומר כבד. יש קטעים שבהם היה מקום מעט לקיצור. ויש מקומות שבהם השחקנים יכלו לדייק עוד קצת. אבל בסך הכול זו הפקה חכמה, מרגשת בדרכה, ובעיקר כזו שאינה מוותרת על אחריות אמנותית.
יותם גוטל יצר להצגה של שנה ג מפגש עם ברכט שהוא גם שיעור היסטורי וגם שיעור אמנותי. הסטודנטים, רובם צעירים בראשית דרכם, קיבלו כאן מתנה גדולה: הזדמנות לגעת בחומר קלאסי רב שכבתי, להבין את כוחו של תיאטרון כזירה של רעיונות, ולקחת חלק במסורת מקצועית בעלת משמעות.
ומעל הכול, נולד כאן ערב שהוא תזכורת לכך שהטקסטים של ברכט חיים, וקשה להתעלם ממנו גם היום.
תלמידי מגמת משחק של החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א מעלים את האם של ברכט, בבימויו של יותם גוטל. המחזה המורכב הזה, עם מסריו המדויקים, עובר היטב בימים אלה.
מאת: ברטולט ברכט
תרגום ובימוי: יותם גוטל
דרמטורגיה ותרגום השיר "הבגד הקרוע": דורי פרנס
מלחין ומנהל מוזיקלי: אדם חן-אדמוב | עיצוב תנועה: פולינה דריידן
בעיצוב תלמידות התואר השני, המסלול לעיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה: תפאורה: שחר קורצברג | תלבושות: שירה כתב | תאורה: מיה וייס
מתאמת אינטימיות: ערגה יערי | הדרכת טקסט: ענת זמש-ריגל, ד"ר דפנה כהן
בהשתתפות תלמידי.ות משחק שנה ג': מולועלם אמבאו, גילי בן שמואל, אומרי גוטמן, נעמי מלמד יקל, רז לוי, אוראל פנחסי, אלעזר פרידמן, לינא רפידיא
הפקה וניהול הצגה: עמית מאיר, שלומי ויסבלום | ע. במאי וניהול הצגה: אלון נקסון, אגם שקד | ניהול ייצור תפאורה: ראם כץ | ניהול ייצור תלבושות: הילה אברהם | ניהול תאורה: נויה מאייר, ע. תאורה יהונתן הולינס
צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©