האמא של הילד הכי מופרע בכיתה, תיאטרון משו משו

הילד הזה, שאף אחד לא רוצה לשחק אתו. הילד שלא מזמינים אותו לימי הולדת, שהמורים זורקים אותו מהכיתה עוד לפני שהוציא מילה. הילד הזה מוכר לי. אחת מחברותי הטובות ביותר התמודדה עם תופעת 'הילד הכי מופרע בכיתה'. ילד שהוא כמעט אחד לאחד כפי שתיארה יעל גדעוני בהצגה שלה 'האמא של הילד הכי מופרע בכיתה'. זה היה קשה מנשוא. ההתמודדות עם הילד עצמו, שעושה להורה 'חיים קשים', הילד שאין לו חברים, כי אף אחד לא יכול לסבול את התנהגותו. הילד, שגם אם הוא נבון ויצירתי, המורים אינם יכולים להכיל את התנהגותו. לא רק הילדים משלמים מחיר על התנהלותם. ההורים חיים בפחד מתמיד, כי מי יודע מה יילד יום.

יעל גדעוני מתארת בצורה מופלאה את התלאות, התסכולים והאירועים הקשים עימם מתמודדים הורים לילדים הללו. לילדים, שיש להם בדרך כלל ADHD ואולי גם תסמונות התנהגותיות אחרות שמצטרפות אליהם. תסמונת הקשב והריכוז מאפיינת את החברה המודרנית. אחוז הולך וגדל באוכלוסיה מתמודד עימה (כולל כותבת שורות אלה). הילדים הללו יכולים להיות אינטליגנטים מאוד, יצירתיים, מוכשרים, אבל ההתנהלות האלימה, שמפריעה ומפרה את הסדר הקיים, מביאה להחרגתם ולעיתים גם להחרמתם.

תסמונת הקשב והריכוז מועברת גנטית. בדרך כלל לפחות הורה אחד מתמודד עימה. זה, כמובן, קשה עוד יותר. כאשר הורה עם קשיי קשב וריכוז מתמודד עם ילד עם אותם קשיים, הקושי מוכפל ומשולש. יעל ממקמת את הצגתה בהמתנה ליד חדר המנהל. היא נקראת, באופן שגרתי, לבית הספר ושומעת איומים בסילוק בנה. לכן, כשהיא יושבת וממתינה, כולה מתח, היא מדמיינת לעצמה את הגרוע ביותר. היא בטוחה שקראו לה כדי לומר לה שהפעם, מסלקים את אלון בנה מבית הספר, סופית.

בזמן ההמתנה היא מעבירה בראשה את כל המקרים בהם 'עשה בושות', בבית, בטיולים, בחברה. את כל המקרים הקשים בהם היה מעורב כבר מהגן. היא מספרת גם על הטיפול והייעוץ שהיא מקבלת. לפי הנחייתה של היועצת, היא מנסה למצוא את הטוב בבנה. בתחילה היא מתקשה, ואז היא נזכרת בצדדים הטובים שלו. קשה להכיל ילד כזה, כיוון שבדרך כלל, אינו יודע גבולות. סוגיה נוספת שעולה פה, היא ההשלכה של התנהגות הילד על תפישתו העצמית של ההורה, ושל התפישה החברתית את ההורה והמשפחה.

הורות לילד עם תסמונת התנהגות כזאת, משליכה מייד גם על הדימוי העצמי של ההורים. גם ההורים מרגישים שאינם טובים מספיק, הם מטמיעים את תפישת האחרים, שאינם מסוגלים לחנך ולהציב גבולות. לפעמים הם מרגישים שכבר אינם מסוגלים לאהוב את הילד שמעצבן את כולם. וגם אותם. כפי שהחברה מתייחסת להורים הללו, כך הם מתחילים להתייחס לעצמם, ונפתח פה מעגל אכזרי שחוזר, כמובן, אל הילד.

אחת מההחלטות החשובות שמקבלת האמא, דהיינו יעל, היא שהיא תמיד תהיה לצד בנה. חשוב מאוד שהילד ירגיש שיש מי שאוהב אותו ותומך בו כשכל שאר העולם 'שונא אותו' לתחושתו. חשוב מאוד שיהיה עוגן שיחבר אותו חזרה לאהבה, ולמציאות שבה הוא צריך לתפקד. לא לחינם כתבתי 'הוא'. גם לבנות יש ADHD, אבל אצלן זה לא מגיע, בדרך כלל, להתנהגויות שמדירות אותן מהחברה ומהכיתה.

יעל היא שחקנית מצוינת, והיא מציגה את ההתרחשויות ואת הרגשות המטלטלים בצורה בה המונודרמה, הצגת היחיד שלה, הופכת למופע שמשולבים בו מימיקה שמדברת, יכולות פיזיות שמוסיפות נדבך אתלטי, גלגלונים ומשחקי חישוק, בין השאר, היא לובשת ופושטת דמויות, רגשות, מצחיקה ומרגשת, נכנסת אל הלב ועושה בו קווץ'.

בשורה התחתונה: זוהי הצגה חשובה מאוד. יש בה מקום להורים לילדים עם ADHD, שיכולים להזדהות וגם להבין, שיש להם שותפים לדרך, שהילד שלהם אינו 'כזה' בגלל שכך הוא בוחר, אלא בגלל שאינו יכול אחרת. חשוב מאוד שמערכת החינוך תיחשף להצגה הזאת, כדי שהמורים והמנהלים יבינו טוב יותר את הילדים הללו, וגם את הוריהם.

יעל היא גם המנהלת של קבוצת התיאטרון 'משו-משו', קבוצה ירושלמית אשר עוסקת בנושאים חברתיים.