הגבירה מאבו דיס בתמונע

הגבירה מאבו דיס, כמו ב'מחכים לגודו' של בקט, היא זאת שלא תגיע, למרות שלפחות אחת מהדמויות בהצגה שלנו מחכה לה ומאמינה שבוא תבוא. בינתיים, מתנהל לו ערב הוקרה לאותה דמות. ערבי הוקרה כשמם כן הם, נועדו להוקיר, להלל ולרומם, אבל לא כל אחד ניתן לרומם. יש אנשים שמחבלים לעצמם ולאחרים בניסיונות ההוקרה שלהם עצמם. הם מאוכזבים תדיר מכל מיני ניואנסים קטנים. הקהל משועשע מאוד מהניסיונות לרצות את הבלתי ניתנת לריצוי, שתמיד, במקום לשמוח, רואה את הליקויים במקום את התמונה הגדולה.

'הגבירה מאבו דיס' היא פרודיה מוצלחת על כמה נושאים. ראש וראשון בהם הוא התיאטרון בכבודו ובעצמו. שיטות משחק נלעגות, שמתקרבות למציאות שאנחנו מכירים, או חושבים שאנחנו מכירים, כצופים מהחוץ, אנשים בעלי אגו פגיע ושברירי, שמנסים לעשות טוב ומרסקים זה את זה. נוסיף לכך ירי על מטרות נייחות כמו סדנאות העצמה והעשרה מטופשות, עם שמות אקסנטריים ואוריינטליים, יבוא מהמזרח הרחוק או הקרוב וניים דרופינג של כל מיני מפורסתמים. זוהי פרודיה שעוסקת בנפש האדם, איך אנחנו בנויים, כולנו, אבל בהקצנה מוטרפת מחד וחביבה מאידך. אנחנו צוחקים על הדמויות הללו, ובאותה נשימה אנחנו בהחלט יכולים להזדהות. הדמויות על הבמה בהחלט לוקות בחולשות אנושיות, שנעים או לא, נמצאות בכולנו.

הציפיות שהורגות אותנו, הרגישות לכיבודים וכבוד, ערך החברות שהוא כביכול חזק מהכל, אבל נשבר חדשות לבקרים כשהחברים לא עומדים בציפיות שלנו, כל אלה פעורים בפנינו, לצד הפרודיה על תיאטרון וסדנאות העצמה מטופשות.

את הערב פותחים שורה של אנשי תיאטרון אהובים. אסתי זקהיים, דרור קרן, תומר שרון ואחרים. הם מהללים את הדמות שעבורה נוצר ערב ההוקרה. הדמות הבידיונית הזאת היא נירה לילי רוסו, אותה משחקת עדילי ליברמן. את הערב הכינה ומגישה חדווה לוי גושן, אותה מגלם בצורה משעשעת נדב בושם. אליהם מצטרפים בסוף אירנה, שמגולמת על ידי אורה מאירסון, ורני, בנה של חדווה, הוא עוזר הבמאי הצעיר והמוכשר ליאם שניצר.

כשהבמה כמעט ריקה מתפאורה, את הכוח המרכזי מהווה המשחק, כמובן. המשחק הוא עוצמתי מאוד, במובן שהוא מגיש לנו את הדמויות על כל מורכבותן. למרות שהן דמויות קומיות, הן לא דמויות שטוחות. יש להן עולם ריגשי מלא וסוער. עולמן אמנם מצחיק, לעיתים נלעג, אבל הן מצליחות להיות דמויות עגולות בעולם הזוי ומנוכר. גם זהו פער מעורר צחוק. אנחנו חוזים בדמויות שמנסות להביא שיטות לשלוות נפש ולמשחק שלם ומלא יותר, אבל הן פגיעות עד כדי התרסקות. יש להן הבעות מעושות של ביטחון, אבל כל מיני ניואנסים קטנים גורמים להם להתפרק, לכן זה לא רק משעשע, אלא גם נוגע ברבדים עמוקים ובמערכות יחסים שנוצרות בין שני אנשים.

חונכות, למידה, הערצה, קנאה, תחרות מוסווה ותהליכי הזדקנות, וכמובן, כעסים. כל אלה מוגשים לנו כרגשות מודחקים שאנחנו מיטיבים לתפוס כשהם עוברים שם, על הבמה. ולא רק על הבמה. הקיר הרביעי נשבר שוב ושוב, והשחקנים ניגשים אלינו, מזמנים אותנו, הצופים, לעלות על הבמה. נותנים לנו שמות, מקטלגים אותנו, ומפעילים אותנו. לעיתים הם גם יושבים בינינו ומדברים מן הקהל, כאילו הצופים הם שותפים להצגת הדברים. כל זה נעשה בדרכים קומיות לעילא, שמצחיקות את הצופים עוד יותר.

הבימוי המדוייק של שני היוצרים, מאפשר להצגה לנוע במהירות מסצינה לסצינה, כאשר בנוסף לתפאורה המינימליסטית על הבמה מופיעים כל הזמן אביזרים משעשעים, או אביזרים של תאורה שמוסיפים הרבה אנרגיות וסוגים שונים של אסתטיקה להצגה. אחרי תצוגת הווידיאו, של האמנים שבאים להלל ולקלס את נירה ואת שיטותיה המיוחדות, מגיעה חדווה מנפצת אבטיחים על הבמה. ניפוץ זה הוא מחווה להצגה שיצרה נירה, 'אבטיחים'. כל היצירות הפיקטיביות שהוצגו בפניה כגולות הכותרת ביצירתה המונומנטלית של נירה הומצאו, כמובן, לצורך הצגה זאת. כל אחת מהן מקבלת התייחסויות שונות, של זכייה בפסטיבלי תיאטרון ואמנות כאלה ואחרים.

האבטיחים המנופצים נותרים על קדמת הבמה, והצבע האדום ממשיך להפעיל את הצופים עד תום ההצגה. אחר כך באים גם תפוחי אדמה. חדווה מגיעה כ'כיפה לבנה', עם סלסלה של תפוחי אדמה, והיא מיידה אותם על הבמה. אחר כך אותם תפוחי אדמה משמשים לאירוע של מעין קרב בין חדווה לנירה. הן זורקות את תפוחי האדמה זו על זו ועל הקהל, שמחזיר להן ביידוי תפוחי האדמה אל הבמה. הבמה, של החניון 'בתמונע', מקום שמתאים כמו כפפה ליד להצגה, נותרת מנוקדת באבטיחים ובתפוחי אדמה, והדמויות נעות ביניהם.

מקום חשוב, כאמור, תופסת התאורה. היא מצליחה לייצר אפקטים של אור וצל שמתאימים למצבי הרוח ולהתנהלות הדמויות. היא מבודדת ומקרבת, תומכת בסצנות של הערצה והתקרבות ובסצנות של ההפרדה וההתרחקות. היא גם מוסיפה ממד של אסתטיקה להצגה כולה. כאשר עולה ליאם שניצר על הבמה, ומחולל בלבן, התאורה מוסיפה לו גוונים. לרגע הוא נראה כמו רוח, או שד, ולרגעים כמו רקדנית בטן.

אורה מאירסון נותנת הופעת אורח קצרצרה אבל משמעותית, היא מגיעה כגורם מחבר לחדווה ולילי שכבר תש כוחן, שהחברות ביניהן כבר גורתה יותר מדי פעמים במקומות הלא נכונים, ויוצרת הרמוניה מחודשת.

בסך הכל, בתקופה לא פשוטה, בחיים מורכבים, בין הצגות לסדנאות, ההצגה הזאת היא לא משב רוח של פרודיה מענגת, אלא גם מין מקום של תקווה מחודשת. נפש האדם, קצת נלעגת וקצת חלושה, מבקשת נחמה, והנחמה, הרי בוא תבוא. היא מוכרחה. זהו איזה שהוא מסר סמוי שמגיע בסוף, כך לפי הבנתי.

קצת על היוצרים: נדב בושם הוא אחד מהקולות החדשניים בעולם הפרינג' הישראלי, שכולו בנוי על מקוריות ויצירתיות. הוא כותב, מביים ומשחק ביצירותיו. הוא יצר קודם את ההצגה 'הוועדה', על סיפורו האישי כהורה אומנה. יצירותיו מאופיינות בביקורת חברתית ובנושאים אישיים.

עדילי ליברמן היא פרפרומרית ומורה לאילתור. היא עובדת לעיתים קרובות עם נדב, ומביאה ביצירותיה ביקורת חברתית.

היצירה זכתה בפרסים בפסטיבל הקומדיה בשנת 2024, כולל פרס ההצגה הטובה ביותר.

בשורה התחתונה: תבואו, יהיה שמח. בואו לצחוק, לראות את עצמכם במראה קצת מעוותת אבל כזאת שנותנת טעימה אמיתית, קצת מרה וקצת מתוקה, מהמציאות הריגשית והחברתית שלנו. בואו אם אתם אנשי תיאטרון, או שלא. כדאי לכם.

מאת ובבימוי: עדילי ליברמן ונדב בושם // עיצוב חלל: נורית דרימר // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // עיצוב תלבושות: עמית ליזר // עיצוב תנועה: כרמית בוריאן // ע. במאי: ליאם שניצר // מוסיקה: מיכאל גוטליב // שחקנים: עדילי ליברמן, נדב בושם, אורה מאירסון וליאם שניצר

צילומי סטילס: אביבה רוזן

צילומי וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים:

הגבירה מאבו דיס