אוקטובר 12, 2025
תיאטרון הבימה העלה לאחרונה את הג’יגולו מקונגו, אחד הטקסטים האייקוניים של חנוך לוין, בבימויה של תמר קינן, ומיד ניתן להבחין בהבדל מהותי בגישה ובטון. זאת לא הסאטירה הכואבת והנוקבת הלוינית הקלאסית שאנחנו מכירים מיצירות כמו 'חפץ' או 'נושאי המזוודות', למשל. זהו לוין קליל הרבה יותר, שמתאים לכולם כמעט, כולל אלה שמחפשים בידור אסקפיסטי.
היצירה הזאת של לוין מלאה במערכונים אבסורדיים שמאתגרים את החברה והאדם, והיא מוצגת בגרסה קלילה ונעימה, שמדגישה את ההומור והמשחק הקומי, ופחות את העוקץ הביקורתי של לוין. אבל לוין הוא לוין הוא לוין, וסימני ההיכר המאפיינים אותו, מינים וסוגים של מרירות ואבסורד, חשיבה לוגית מסוג אחר מזה שמוכר לנו, והרבה איפכא מסתברא, מופיעים גם כאן, אם כי במינונים נמוכים יותר. גם התייחסות שלילית לטבע האדם קיימת כאן, שוב, בגרסה קלילה ונוחה יותר לבריות.
בימויה של תמר קינן הוא עדכני וזורם, עם המקצועיות והדיוק שהיא מביאה להפקה. היא מצליחה לארגן את המערכונים, השירים והקטעים האבסורדיים בצורה חלקה, וליצור רצף תיאטרוני מהנה ומרתק. הקצב של ההצגה מהיר, הצופים נשארים מרותקים, וההומור מצליח, כאמור, להגיע גם לקהל שאינו מורגל בסאטירה הכבדה של לוין.
חנוך לוין ידוע בעיקר כמחזאי של הטראגי והנוקב, זה שידע לחשוף את חוסר התוחלת שבקיום האנושי ולדחוף אתהצופה אל חוסר הנוחות של חייו. אבל הג’יגולו מקונגו שייך לצד הקברטי שלו: אוסף מערכונים ושירים שמחברים שטות גרוטסקית לצחוק משוחרר. אפשר לראות בו בן־דוד קרוב ל'ספיחס', יצירה קברטית אחרת של לוין
החלק הביקורתי והעוקצני של לוין, שהיה ליבה של יצירתו, הסאטירה החברתית, הביקורת על יחסי כוח ומוסר והחוד הביקורתי כלפי האדם והחברה פחות נוכחים ביצירה הזאת. הצופה שמחפש חוויה שמאתגרת את החשיבה או נוגעת בנושאים כואבים, עלול למצוא את ההצגה מתונה מדי. מה שהיה פעם עימות ישיר עם החברה, הפך להומור קליל שמספק בידור משוחרר, אך פחות חודרני.
ההפקה החדשה של 'הג’יגולו מקונגו' היא חוויה תיאטרלית מהנה ומרעננת, עם שחקנים מוכשרים ובימוי מודרני שמצליח להנגיש את יצירתו של לוין לקהל בן זמננו. יש משהו כמעט מפתיע בלהיכנס לאולם של הבימה ולמצוא את עצמך שוקע בצחוק רם, מכל הלב, בהצגה של לוין, לא צחוק מבויש או אינטלקטואלי, אלא צחוק מתגלגל, כזה שמתפשט בקהל כמו מחלה מדבקת.
זה בדיוק מה שקרה בערב שבו צפיתי בגרסתו המחודשת של “הג’יגולו מקונגו” מאת חנוך לוין, בבימוי עכשווי שנותן חיים חדשים למערכונים שכבר לפני ארבעים שנה היו חגיגה של אבסורד.
הבימוי של תמר קינן נוגע בדיוק במקום הנכון: הוא לא מתיימר להפוך את לוין לאקטואלי בכוח, אלא מחפש את הרוח הקומית המוקצנת שבתוך החומרים. יש כאן תחכום עדין: מצד אחד, שימור הקצב המהיר, כמעט סטנדאפיסטי, של המערכונים; מצד שני, יצירת עולם בימתי ברור שבו הכול מתרחש.
עולם זה נבנה באמצעות תפאורה המזכירה לובי של מלון דהוי משנות השישים, הוא מלון קונגו, עם לובי, כמה כיסאות ואסתטיקה נוסטלגית־קיטשית. המקום עצמו הוא כמו בדיחה: לובי שאין בו כמעט אורחים, מלון שעבר זמנו, שבו הדמויות נראות כתלויות בין מציאות לחלום רע. זהו מרחב שמאפשר למופע להתנהל כקברט, אבל גם יוצר מסגרת נרטיבית קלילה שמחזיקה את הסצנות השונות יחד.
על הבמה שלושה שחקנים שמחלקים ביניהם את התפקידים בדיוק רב:
ישראל קטורזה נכנס לדמות ה"נעבך" – מין יורם קלאסי, מגושם וחביב, שמצליח לעורר חמלה וצחוק בו־זמנית. הוא מתמסר לחלוטין לקטנות ולעליבות של הדמויות ומוכיח שיש לו חוש קומי חד יותר ממה שהכרנו.
יגאל נאור משחק את הגבר המתוחכם והמצליח, זה שנדמה שיש לו תמיד יתרון על האחרים. הנוכחות הבימתית שלו שופעת ביטחון, וכל הופעה שלו מטעינה את המערכון בכובד ראש שמבליט את האבסורד.
מיקי קם היא הלב הפועם של המופע, לטעמי: קומיקאית דגולה שבכל מילה שלה הקהל מתגלגל מצחוק. היא פושטת ולובשת דמויות בזה אחר זה, וכל אחת מהן מצחיקה עד דמעות. יש בה שילוב נדיר של טיימינג קומי ופיזיות שובבה, וכל כניסה שלה לבמה מתקבלת כמו חגיגה קטנה.
השילוב בין השלושה יוצר דינמיקה כמעט מוזיקלית: קטורזה הוא הקצב, נאור הוא הבס העמוק, וקם היא המנגינה שמרקידה את כולם. התוצאה היא מופע תוסס, מדויק ומצחיק עד דמעות. ובהקשר המוזיקלי: כל השירים הולחנו מחדש עבור מופע זה, על ידי דפנה קינן.
אי אפשר להתעלם גם מהבחירות האסתטיות: התלבושות משלימות את אווירת הלובי של בית המלון דל. התאורה הצבעונית מוסיפה נופך כמעט חלומי, וביחד מתקבלת מסגרת ויזואלית שמחזקת את הקברטיות ויוצרת חוויה מלאה.
ועדיין, למי שמכיר את מכלול יצירתו של לוין, ההפקה הזו מספקת לא רק צחוק אלא גם מחשבה: עד כמה צד הקברט של לוין – זה שפחות מזעזע ויותר מבדר – מהווה חלק מהמורשת שלו? האם אפשר לומר שהג’יגולו מקונגו הוא “לוין לייט”? או שמא דווקא כאן מתגלה הגאונות שלו – היכולת להחזיק קהל בין בכי לצחוק, בין אבסורד לטרגדיה, ולגרום לנו להבין ששניהם בעצם יושבים זה לצד זה?
ההפקה בהבימה לא מתיימרת לפתור את השאלות הללו. היא פשוט מבצעת את 'הג'יגולו' מקונגו' כמו שצריך: קצבית, מדויקת, מצחיקה עד דמעות. ערב שמזכיר שיש גם מקום להומור לא־מתנצל, ושיש קהל רחב מאוד שצמא פשוט לצחוק.
בשורה התחתונה:
'הג’יגולו מקונגו' בהבימה הוא לא שיעור בפילוסופיה לוינית אלא חגיגה קומית, עם נגיעות של חכמה אבסורדית לוינית. ומי שמוכן להתמסר לאבסורד, יגלה ערב שיכול להיות לא רק מצחיק אלא גם משחרר, מי שמחפש את לוין הקלאסי, המר והבועט עד כאב, זה לא כאן.
צילום: חנוך אסור
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©