היא הייתה אמא שלי, בקולנוע

רולן פרז מביא לנו את סיפורו האמיתי, מאלה שנשמעים כדימיוניים עד שכתוב על המסך: "מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט מספר על חוויות ממשיות של אדם ששרד, צמח וניצח. “היא הייתה אמא שלי”, סרטו של רולאן פרז, הוא סרט עדין, חם ומרגש עד דמעות, ובו בזמן יצירה מלאה באש פנימית על כוחן של אימהות, על עוצמה נשית, ועל ניצחון כנגד כל הסיכויים.

הסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של פרז, ובמרכזו עומד סיפור חייו, שנולד כשחייה של אמו, אשה יהודייה מרמרוקו, או מה שאנחנו מכנים בארץ 'אמא פולניה', כזאת שתתן לילדיה הכל אבל גם תסרב לשחרר, הפכו לציר שמוביל את כל מה שאירע אחר כך: מסע של אם וילד שנאבקים יחד מול מציאות רפואית, חברתית ורגשית, מול חוסר הסיכוי המוחלט שנתנו לילד רולן ללכת אי פעם, ומה שאמו עשתה כדי שיילך, בניגוד לכל הדיעות המקצועיות.

פרז נולד עם רגל קלובה, מום שהוביל לכך שאיש מהרופאים לא נתן לו סיכוי אמיתי ללכת. אלא שאמו סירבה לקבל את התחזית. בעוד הרופאים שללו כל התקווה ושלחו אותה להשלים עם גורל בנה, היא האמינה שלילד שלה יקרה נס. האמונה הזאת, חסרת היגיון, נחושה, כמעט עיוורת, עם הדלקת נרות ותפילות בלתי פוסקות לאל, לבאבא סלי ולכל מי שרק האמינה שיוכל לעזור.

היא התבררה כמנוע שהפך את חייו של הילד לסיפור על התעקשות ותשוקה לאפשרות של חיים שלמים. הילד אכן התחיל ללכת, והעתיד שהאם דמיינה לו הפך לאמת. הוא הפך לרקדן, שחקן ולאחר מכן – לעורך דין מבוקש, עד שסילבי ורטן, שהיה מכור לה בילדותו והאמין שהיה לה חלק בישועתו, הפכה ללקוחתו וחברתו הקרובה.

אבל כמו במערכות יחסים רבות שנשענות על מסירות טוטאלית, ככל שהילד גדל, כך גדל גם המרחק שביקש לייצר בינו לבין אמו. כדי להפוך לאדם עצמאי באמת, כדי להשלים את מה שהתחיל בגיל צעיר ולבנות חיים משלו, פרז היה מוכרח להתרחק, ולו מעט, מהכבלים הרגשיים שקשרו אותו אליה. הסרט מציג את המרחק הזה בעדינות מרגשת: לא ככפיות טובה, אלא כהכרח כמעט כואב של בן שנולד אל תוך חיבוק גדול מדי.

התפאורה האנושית הזאת אינה רק מסגרת לסיפור אישי; היא לב היצירה. פרז לא מבקש להפוך את אמו לקדושה ולא ליפות את העבר. הוא מביא אותה למסך על שלל גווניה, אישה חזקה ורגישה, עיקשת ופגיעה, מלאת אהבה ומלאת חרדה. זו דמות שצמחה בין עולמות ותרבויות: צרפת ומרוקו, יהדות מסורתית וחיי מהגרים בצרפת, אישה שאין לה הרבה אך יש לה הכול, ובעיקר, ילד אחד שהיא מוכנה להילחם עבורו בכל דרך.

המשחק נשען על שתי הופעות יוצאות דופן. ליילה בקטי מגלמת את האם הצעירה, וביצועה הוא מהנפלאים שנראו בקולנוע הצרפתי בשנים האחרונות. בקטי מעניקה לדמות את כל הרבדים: את הקרבה הלוחצת, את העצב של מי שנדחקת לשוליים אך מסרבת להישבר, ואת האמונה המוחלטת שלה שילדה יגיע לגדולות. מהרגע הראשון, זהו משחק שמצליח לגרום לצופה להאמין באישה הזאת, לא רק בגלל הסיפור, אלא בזכות הנוכחות האנושית העשירה שבקטי מביאה למסך. בקרוב נראה את השחקנית הנפלאה הזאת, ממוצא אלג'יראי, בסרט קודם שלה, על מריה מונטסורי, ממציאת השיטה שנקראת על שמה.

כשסילבי ורטן נכנסת לתמונה, בתפקיד עצמה, הסרט מקבל שכבה נוספת של קסם. ורטן, אחת מהזמרות הגדולות בהיסטוריה הצרפתית, מצליחה להעניק לדמות שלווה, עוצמה, נוסטלגיה וחוכמה שאין אפשרות ללמד. הופעתה היא הדובדבן על הקצפת של סרט שמלכתחילה שופע רגש ואותנטיות. הבחירה של ורטן לגלם פה את עצמה, מטעינה החיבור האינטימי בין המציאות לבין החוויה הקולנועית.

פרז מצליח לאזן בין סיפור חיים אישי לבין יצירה אוניברסלית על אהבה אימהית ועל ההחמצות האנושיות שהיא נושאת. הסרט אינו מחפש דרמה מלאכותית; הוא מתקדם מתוך רגעים, מבטים, שתיקות, מחוות קטנות של חסד ושל כאב, ובכך מצליח לייצר הדהוד רגשי עמוק במיוחד.

גם מרכיביו הקולנועיים של הסרט פועלים בהרמוניה. הצילום חם, אינטימי, משרה תחושת קרבה כמעט פיזית לדמויות. הפסקול משתמש במוזיקה צרפתית-יהודית שורשית, המטמיעה את הסרט בתוך הזהות הכפולה של האם. העריכה מדודה, לא מהירה מדי ולא אטית, מאפשרת לסיפור לנשום, בדיוק בקצב הנכון.

אבל מעל הכול, “היא הייתה אמא שלי” הוא סרט על חוזק אנושי לא מצועצע. לא חוזק של גבורה קולנועית, אלא של האישה, זו שעוברת מכשול ועוד מכשול, שוקעת וקמה, ומתעקשת להאמין שבנה נועד לגדולות גם כשאיש אחר לא האמין. זהו קולנוע שמצדיע לאמהות שאינן גיבורות על פי שום קנה מידה, ובכל זאת הן הכוח שמאפשר לדורות הבאים לעמוד על רגליהם, לפעמים פשוטו כמשמעו.

בזמן שהסרט מתקדם לקראת סופו, מתחוור שגם הבן וגם האם נדרשים לאקט של סליחה: האם צריכה לשחרר את בנה אל חייו, והבן צריך להכיר בכך שהחיים שנתנה לו הם נס בפני עצמו. בסופו של דבר, הסרט מצליח לגעת בדיוק במקום ההוא שבו אובדן ואהבה נפגשים, שם המקום שבו עצב הופך להודיה, ושבר הופך למורשת.

בשורה התחתונה:

“היא הייתה אמא שלי” הוא מכתב אהבה מאוחר, פיוטי ועדין, מבוגר דיו כדי לדעת שגם לאמהות טובות מכולם יש פגמים, ושגם לילדים שמגשימים את חזון הוריהם יש זכות לחלום על חיים משלהם. זו יצירה שנוגעת בכל אחד מאיתנו, כי כולנו נושאים בתוכנו את היכולת להכאיב לאנשים שאנחנו הכי אוהבים, ואת הצורך למצוא את דרך החזרה.

פרז יצר סרט שמספר את סיפורו: על חלום, על כאב, על אמונה עיוורת ועל כוח אנושי שמצליח להתגבר על כל התחזיות, על מערכות יחסים, על משפחה, על המשמעות של להיות הורה ושל המשמעות של להיות ילד, ולמרות שהמסע קשה, הסיום שלו הוא פיוס.

⭐⭐⭐⭐✰

ארבעה וחצי כוכבים

9 בסולם אביבה

בימוי וכתיבה: רולאן פרז
שחקנים: ליילה בקטי, סילבי ורטן, ג'ונתן כהן
מבוסס על הספר מאת רולאן פרז