הים בקולנוע: הזוכה הגדול של פרסי אופיר

כבר מזמן לא יצאתי בוכה מסרט. אני אמנם צופה כשלושה סרטים בממוצע בשבוע, אבל מעבר לדמעה פה ושם, כבר מזמן לא בכיתי ממש.

היבבה פרצה ממני כאשר הילד חאלד מתקרב אל הים. כל כך הרבה מאמצים עשה הילד הזה, שגר בכפר קטן ברשות הפלשתינאית, כדי להגיע אל הים.

כשהכיתה שלו קיבלה אישור ונסעה לים בתל אביב, הוא לא זכה לאישור. הורידו אותו ליד המחסום והחזירו אותו חזרה, אבל הוא לא יכול היה להירגע. הוא הרגיש שהוא חייב להגיע לים. קם בבוקר, יצא עם הפועלים שחוצים בחשאי את גדר ההפרדה ומוסעים לבני ברק.

אביו, שב"ח שעובד בבנייה בתל אביב, יוצא לחפש אותו. בינתיים, הבן, שאינו מדבר עברית, מטלטל בדרכים. כמה פעמים הוא ואביו סמוכים זה לזה, ובפעם שאביו מבחין בו, והוא מבחין באביו, הוא מנסה לברוח ממנו. כך עד שהוא מגיע לרחוב טרומפלדור, משם הוא רואה את הים, מרחוק, אך אינו יכול להגיע אליו. מדוע, את זאת תצטרכו לראות בסרט.

זהו סרט קטן, כביכול, הוא מראה לנו את ההתרחשויות והרגשות ברמת המיקרו, הילד, האב שמחפש אחריו. הילד אינו ילד תמים. הוא משתתף בידוי אבנים כנגד חיילים, וכשאנו רואים זאת הקונפליקט שלנו, כשישראלים ויהודים, מתעצם מייד.

מצד שני, אנו חווים, אולי לראשונה בחיינו, את הצד השני של התמונה המורכבת, ושוב, הכל ברמה האישית. אנו חווים, בעיקר, את חוסר היכולת הבסיסית הזאת, להגיע אל הים. המחסום הזה, בין משהו שנראה לנו כזכות אנושית בסיסית, כשאנו חווים שהוא נשלל מאיתנו, כשאנו מזדהים עם הילד, חאלד, שלמרות גילו הצעיר מפגין משחק מצוין, משתלטת תחושה של חוסר אונים.

יש כמה מפגשים קשים וחזקים בין יהודים לערבים בסרט, שמביאים את האדם הקטן שעושה את עבודתו ואת תפקידו, אך מאחוריו עומדים מנגנונים ותפישות, שאנחנו מבינים פתאום איך הם מתפרשים משני הצדדים.

יש גם כמה מפגשים קטנים בין הילד ואביו ליהודים, שמאפשרים לראות שיש גם מקום לאנושיות ולחיבה בין בני אדם משני הצדדים, ויש בזה נחמה כלשהי.

הסרט מאפשר לנו לראות דברים מכמה זוויות ראייה. וכן, אנו יכולים להזדהות עם אלה שבצד השני של הגדר, להרגיש את אנושיותם, את הצרכים הבסיסיים שלהם.  במיוחד בעת כזאת של קושי ושל קונפליקט, יש בזה משהו כואב, אבל מפייס.

טקס פרסי אופיר

בטקס פרסי אופיר שנערך אמש, התברר כי השנה שייכת לסרט הזה, הים, בבימויו של שי כרמלי-פולק.

הדרמה הצנועה על ילד פלסטיני בן 12 החולם לראות את הים, הפכה לסרט המדובר ביותר של השנה, וגרפה חמישה פרסים יוקרתיים, בהם הסרט העלילתי הטוב ביותר. בכך קיבל הים גם את הכרטיס לייצג את ישראל בתחרות האוסקר האמריקאית בקטגוריית הסרט הבינלאומי.

הים גרף את פרסי הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי (שי כרמלי-פולק), המוזיקה המקורית (אבי בללי), וכן שני פרסי משחק: שחקן ראשי למוחמד גזאוי בן ה-13, ושחקן משנה לח’ליפה נאטור.
גזאוי הפך לשחקן הצעיר ביותר שזוכה בפרס אופיר, והתרגשותו על הבמה סימלה בעיני רבים את עוצמתו של הסרט – חלום קטן שהופך להישג גדול.

הטקס לא נותר נטול מחלוקות. ח’ליפה נאטור, שזכה בפרס שחקן המשנה, בחר שלא להגיע, והודיע כי הדבר נובע ממחאה על המתרחש בעזה. גם דבריו של כרמלי-פולק, שהדגיש כי יצר את הסרט מתוך כמיהה לאנושיות, התפרשו בעיני חלק מהקהל כעמדה פוליטית.
ביקורות נשמעו על כך שהאקדמיה שוב בוחרת להבליט סרטים שמעוררים ויכוח ציבורי חריף. מצד אחד היו מי שראו בכך אומץ אמנותי, מצד שני היו כאלה שמתקשים לקבל סרט שמראה גם את הצד השני. אחד כזה הוא, לצערנו, שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, שמיהר להצהיר, כמובן מבלי שראה את הסרט, שהוא מפסיק את המימון לטקס בעקבות זכיית 'הים'.

בין אם הוא נתפס כיצירה שיש בה גם גוונים פוליטיים, או כסיפור אנושי אוניברסלי, ייתכן שהסרט יצליח להשיג את המטרה הגדולה ביותר של קולנוע: לעורר רגש, לעורר מחשבה, ולגרום לקהל לצאת מהאולם מעט אחרת ממה שנכנס.

במאי / תסריט שי כרמלי-פולק
שחקן ראשי (חאלד) מוחמד גזאוי
שחקן משנה (אביו, ברחי) ח’ליפה נאטור
שחקניות נוספות מרלן בג’אלי, הילה סורג’ון
צלם שי גולדמן
מוזיקה מקורית / פסקול אבי בללי
הפקה באהר אגבאריה
מימון / תמיכה קרן הקולנוע הישראלי, מפעל הפיס