הכל נשאר חי. הכל נשאר רלוונטי, ועכשיו יותר מתמיד. המלחמה הזאת, הארוכה לאין שיעור מכפי שידענו, ושנראה שתמשך עוד ועוד, מביאה לנו אלפי הלומי קרב חדשים. חלקם לוקחים את נפשם בכפם לאחר המראות המזוויעים שראו. כיום, בעידן הרשתות החברתיות, הכל בחוץ ואי אפשר להסתיר זאת. פניו של הלם הקרב הן מכוערות. גברים צעירים שיצאו להלחם למען מולדתם עברו תופת וראו מראות זוועה, איבדו חברים ואולי גם חלקים מגופם. מה שברור הוא, שהם איבדו את תום הנעורים, את התקוות והציפיות לחיים שפויים.
הלומי הקרב, כיום כבר רבבות מבינינו, מתהלכים כאן עם פצעים וצלקות בנפשם, הם משלמים מחיר כבד, המשפחות משלמות מחיר כבד, החברה הישראלית משלמת מחיר כבד. כל אחד מהם ימשיך לחיות עם הפצע העמוק הזה, למשך כל חייו.
הכל נשאר חי. בן זוגה של דנה קיילה, רותם, שירת בעזה ב 2004. הוא חזר משם עם הלם קרב. האיש המתוק, החכם, האהוב הזה, מתעורר עם צעקות בלילות, לא מחזיק מעמד במקומות עבודה, פוגע בעצמו ובה, וגם בילדתם הקטנה. לא פיזית. ריגשית.
דנה קיילה מתמודדת. היא לא עוזבת. היא שם, מנסה לסייע, לעיתים מתייאשת, לעיתים פגועה עד עמקי נשמתה, אבל היא לא עוזבת. כדרך של ריפוי, היא כתבה את המחזה הזה, בסיועה של ירדן גלבוע (הראיון איתה כאן ראיון עם ירדן גלבוע, יוצרת תיאטרון – בילוי נעים ), שגם ביימה. התוצאה כל כך יוצאת דופן, כל כך מרתקת וכל כך נעוצה בליבה של החברה הישראלית, שההצגה הייחודית והמרגשת הזאת זכתה במספר פרסים בפסטיבל עכו האחרון, כולל פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, ופרסי השחקנית והשחקן הטובים ביותר.
הבחירה לספר את סיפורו של רותם, שהיה לוחם בפלס"ר גבעתי ולקח חלק במבצע "פרשי הפלדה" ב-2004. באסון הנגמשים, בו שישה חיילים מחטיבת גבעתי נהרגו מפיצוץ מטען, בשכונת זיתון בעזה. רותם השתתף באיסוף הגופות תחת אש, היא בחירה אמיצה ולא מובנת מאליה. דנה, יחד עם ירדן, עשו זאת בעזרת אגדת עם יפנית, ומוזיקה יפנית שמזכירה, במידה רבה, מוזיקה של מדיטציה.
באגדת העם היפנית, אישה שבעלה חוזר פגוע ריגשית מהמלחמה הארוכה אליה יצא, מנסה לסייע לו בכל דרך. בייאושה היא פונה ל'קוסמת', ששולחת אותה להביא שערה מצווארו של דב. הדב הזה חי במערה מרוחקת, במעלה הר סלעי, ונחשב למסוכן מאוד. האישה האמיצה, שמאמינה כי בעלה יירפא כאשר תביא את השערה, יוצאת דרך, ומצליחה, כנגד כל הסיכויים. אולם בסופו של דבר מסתבר, כי הלקח היחיד מכל המסע הארוך והמסוכן הזה, הוא, כי אם צלחה את המסע הזה, היא יכולה להתמודד עם כל דבר.
זוהי לא המסקנה שהאישה רצתה לשמוע. היא רצתה לרפא את בעלה מהתופעות הקשות שמכבידות כל כך על חייו ועל חיי המשפחה, אבל זאת המציאות עימה היא נאלצת להתמודד, והיא תצטרך להמשיך לעשות זאת. ההצגה מדלגת בין האגדה היפנית, שמוצגת בצורה אסתטית מאוד ונעימה לעין, לבין המציאות הקשה של אשת הלום קרב.
זוהי הפעם הראשונה בה האישה עומדת במרכז היצירה, ולא הלום הקרב עצמו. האישה הזאת נלחמת מלחמה אבודה מראש, כדי להמשיך להיות עם בן זוגה האהוב, להמשיך להחזיק את המשפחה, להמשיך… היא ממחישה לנו כיצד כולם, ולא רק הלום הקרב עצמו, המשפחה, התא הגרעיני, והחברה הישראלית כולה, משלמים את המחיר הנורא הזה.
משחק מצוין ונוגע ללב של דנה קיילה בתפקיד עצמה, ושל אבי גולומב בתפקיד בן זוגה, שניהם מביאים את הכאב, הסבל, הצער, מידה של אלימות נפשית מתפרצת, הכל נשאר חי, חשוף, מכה בפנינו. כל מה שידענו על הלם קרב, על איציק דווידיאן, על המחיר הכבד של המחיר הזה שחיילינו משלמים על יציאתם לקרב בשירות ארצם, נפרש פה לפנינו ברמה הכי אינטימית והכי חריפה.
בסוף נראה גם את רותם עצמו, שממחיש לנו את המחיר הכבד שמשלם האיש שנשלח להגן על המולדת.
אולי זה הזמן לחשוב, אם זה מחיר כדאי, בין השאר המחירים הנוראים האחרים שאנחנו משלמים על המלחמה הנוכחית. בימים אלה, כשמדברים על 'כיבוש הרצועה' על ידי צבא שהוא כבר תשוש, מלחמה שיצרה כבר אלפי הלומי קרב חדשים, ביניהם כמה שכבר התאבדו. אולי. ובמציאות הישראלית של ימינו, כנראה שזה לא גורם שמקבלי ההחלטות לוקחים בחשבון.
בשורה התחתונה: הצגה אסתטית ויפה למראה שמציגה לנו תופעה קשה ומאוד לא אסתטית, של התמודדות עם הלם קרב. הגיבורה הפעם היא האישה, שממחישה לנו שהלם הקרב אינה תופעה עימה נאלץ להתמודד החייל שחזר הביתה מהגנה על ארצו. האישה, המשפחה, כולם שותפים להתמודדות הנוראה הזאת. לא בכדי זכתה ההצגה לפרסים רבים כל כך בפסטיבל עכו.
מאת: דנה קיילה וירדן גלבוע // בימוי: ירדן גלבוע // שפה חזותית ותאטרון בובות: ג'קי פערל // יצור אביזרים ובמה: טל שריר // עיצוב תאורה: דן גלזר // מוסיקה: יאן קוגן // צילום: דוד קפלן // ע. במאי וניהול הצגה: מיקה גולן/אוריין טמיר // משתתפים: דנה קיילה, אבי גולומב ורותם יצחק
צילומי סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן
לפרטים נוספים:
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©